עזבי אותך לחכות עד לרגע האחרון, עד הדד־ליין כדי להיות מעודכנת. שבי, תכתבי. זה הדבר היחידי שמצליח לסדר לך את המחשבות, אמרתי לעצמי. אם באמת יקרה משהו, תשני את הטקסט. זה כבר קרה פעם. בשומר החומות, באמצע התקפת טילים בלילה, כשישבתי מכורבלת על המדרגות מאחורי הדלת וכתבתי משהו מצחיק. אז הבנתי ששוב החיים טרפו את הקלפים. כשנכנסתי הביתה אחרי היירוטים, עם האדרנלין והשינה שהלכה, התיישבתי לכתוב טור חדש.
"ניאבק מול הממשלה עד שתפחית את נטל המסים על העסקים בישראל"
לפעמים מתגנבת לי מחשבה שלוחשת לי בלילה: "אמא'לה, איזה פחד" | טליה לוין
הטקסט הזה, לפחות חלקו הראשון, נכתב ביום חמישי שעבר, מול הטלוויזיה, הטלגרם וההודעות שרצות ברשת, קצת אחרי שדובר צה"ל שבר דיסטנס בשידור חי. במקום המונוטוניות שלו מתחילת המלחמה, הוא אמר בחצי חיוך, כדי להרגיע את התבהלה בדבר התגובה האיראנית הצפויה, משהו כמו “מה אתם דואגים, אני כאן".
בדיוק בגלל זה אנחנו דואגים, צעקתי לטלוויזיה, מסמנת לי בראש שוב את שביל הבריחה. מכיוון שאני למודת ניסיון, טרנזיסטור, סוללות ומאגר בקבוקי מים כבר היו לי בבית. אפילו מזומן הוצאתי ערב קודם לכן, כשהחלו להעביר דיווחים על “תגובה אפשרית". שיהיה. גם טענתי את כל המכשירים, כאילו זה יעניין מישהו אם אצליח להגיע למחשב.
כדי להתמודד עם סיטואציה לא הגיונית, צריך לפעמים לחשוב ולפעול בצורה לא הגיונית. אין שום דבר הגיוני במטריקס הזה שבו אנחנו יושבים ומחכים להתקפת טילים, ובטח שאין שום היגיון בלחטוף אחת כזו בהפתעה. חצי השנה הזו לוותה במחשבות גדולות על לנסות לצאת מהמטריקס הזה, ממעגל הקסמים שאנחנו מסתובבים בו שוב ושוב כמו כביסה ששכחו אותה במכונה.
כששמעתי את שיחות הקפה וראיתי את התורים בכל מקום, לא יכולתי שלא לעוף 33 שנים אחורה. אז הייתי ילדה בת כמעט 14, רגע לפני תום האולטימטום לעיראק, מדביקה סלוטייפ על חלונות כאילו שזו סיטואציה נורמלית בחיים של בן אדם. זה היה רגע שבו תהיתי מה אנשים עושים עכשיו בכרתים, במדריד או בברצלונה. על מה לעזאזל הם מדברים ולמה הם ממתינים בחייהם?
בעודי כותבת את השורות הללו, אני מביטה מהחלון ולא מגבירה את המוזיקה שמתנגנת בבית. בכל זאת, הספיקה לי פעם אחת של שאננות. כנראה לכולנו. את הערב בחרתי להעביר בבית, אבל המסעדות היו מלאות. חברה בדיוק שאלה אם מתחשק לי לצאת לדרינק. לא רציתי לזוז מהמקום הבטוח שיצרתי לעצמי, גם אם הוא בטוח רק בעיני עצמי. “ב־7 באוקטובר היית בבית. זה עזר לך?", שאל חבר. הוא צודק. מה זה משנה איפה אהיה, מה שצריך לקרות קורה.
במקום ערב בבר אני יושבת וגוללת ברשת. ניכר שהפעם כולם בלחץ. המריבות שהיו עד לפני יומיים פינו את מקומן לחרדה מהולה בציניות. מדהים אותי תמיד איך השיח פה מתנהג בסוג של דו־קוטביות בלתי נתפסת, קצת כמו המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות. אני כותבת את הטקסט הזה בידיעה שבימים הקרובים הכל יכול לקרות. הכל עשוי להשתנות או שלא. אולי בסוף אעשה דיליט אחד גדול על קובץ ההרהורים הזה ואחזור להתעסק בפגרה המבישה של הכנסת, במלחמה ובמה שבאמת מפחיד כאן, מה שקורה בתוכנו.
ובכלל, רציתי לכתוב על משהו אחר. אבל לחיים יש תכניות אחרות. כמה ימים לפני שפלשנו לסופרים בפעם המי יודע כמה, הייתי בתערוכת יין שהתקיימה בהיכל התרבות. ביקור שנעשה בענייני עבודה. הבניין הוקף בסרט צהוב, ולצדו הוצבו תמונות של החטופים. בעודי מסתובבת עם כוס יין, מראיינת וטועמת בתוך חלל בועתי שבימים רגילים נשמעים שם צלילי מוזיקה קלאסית, המציאות כל הזמן הכתה בפרצוף.
בלתי נתפס להרים מדי פעם ראש ולהבין שאנחנו חיים בממלכת הדיסוננס. התרגלנו לעבור ברחוב דיזנגוף ולראות מיצבים של דובים מדממים על ספסלים, לבקר בתערוכות במוזיאון ומשם לצאת לכיכר החטופים, לשתות יין או לצפות במופע או לשמוע קונצרט בבניין שכולו מוקף בסרט צהוב לאות הזדהות.
שישי בבוקר. כולם אמרו שצריך להיזהר. אתמול כתבתי ברשת שנדמה לפעמים שאנחנו כבר לא מדינה אלא רק אסופה של אנשים, כי אף אחד לא אומר כלום או מסביר כלום. אין באמת מדינה וכולם בובות על חוט. ואז כיביתי את הטלפון כדי לא להיכנס לוויכוחים. בשבת בבוקר התעוררתי לציוץ ציפורים.
מהקומה השנייה שומעים כמעט את כל הדיבורים ברחוב. אחרי שהיונים עפו מהחלון שמעתי מישהו מנסה לכוון אדם בכניסה לחנייה. ״עוד, עוד, עוד״, הוא צעק ואפילו לא שמונה בבוקר. נשמתי לרווחה. ציפורים וצעקות זה סימן טוב. יש חיים בחוץ, הכל בסדר. אתם יודעים מה, אם אתם קוראים את הטקסט הזה כרגיל, כנראה שבסוף הכל באמת יהיה בסדר.