בחודש האחרון זכיתי לטוס פעמיים לניכר. וגיליתי שעדיין עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה. אבל גיליתי דבר נוסף, בעודי משוטט - כאמור פעמיים - במשעולי הדיוטי פרי: אני לא צריך כלום. רגע, תיקון: אני לא רוצה כלום. כי אם קנה המידה היה “צריך", כנראה שיכולתי לוותר על קניות לחמש השנים הקרובות לפחות. מלאו אסמיי בר, וארונותיי בגדים ונעליים. וכך גם לגבי בני משפחתי הקרובים.
אובייקטיבית, אנחנו מצוידים באמת בכל. תמיד אפשר, כמובן, לשדרג. או לבנות עוד ארונות. אבל באמת שאין צורך. הגעתי אפילו למצב, שתמיד חששתי ממנו, שבו במדפים שלי נחבאים בגדים חדשים, עם האטיקט עליהם. כאלה שנרכשו כבר לפני חודשים, ועדיין לא חוו את מגע גופי הרוטט.
ועדיין, יש פער ניכר בין צריך ורוצה. כי אני נמצא במצב האובייקטיבי הזה של שפע כבר שנים ארוכות, בדומה למרבית הישראלים בני המעמד הבינוני ומעלה. אבל זה מעולם לא מנע ממני מלהתאוות לעוד. מלחשוב על קניות, גם בעיצומו של טיול בנידחת שבארצות. מלחוש התרוממות רוח והתחדדות חגיגית של כל החושים למראה הדיוטי פרי המתקרב.
אלא שהפעם, כלומר - הפעמיים - מצאתי את עצמי חולף בין החנויות בחוסר חדווה מוחלט. נכנס, סוקר, משתעמם, יוצא. וחוזר חלילה. היות שהדיוטי פרי בנתב"ג בנוי במעגל, מצאתי את עצמי חג סביבו שוב ושוב. בשאיפה שבהקפה השביעית יקרסו כל בתי הקפה, והנוסעים לא ייאלצו לשלם 40 שקל לסנדוויץ'.
וברצינות, לא בא לי על שום דבר. ואם בנסיעה הראשונה עוד ייחסתי את זה למצב, ולחוסר החשק הכללי, הרי שבפעם השנייה כבר התחלתי להילחץ. כלומר, מצד אחד - עברי הסוציאליסטי הריע להתנזרות החדשה. אני תמיד מתייסר למראה הבזבוז ומערומי המוצרים המיותרים בבית. אבל מהעבר השני, דאגה חדשה החלה לכרסם בי. אולי חוסר החשק הזה הוא אינדיקציה למשהו אחר, רחב בהרבה? כלומר, אולי תאוות הקניות הזו - מפוקפקת ככל שתהיה - היא חלק מהתשוקה הכללית לחיים? ואם איבדתי אותה, אולי נכנסתי באורח רשמי לפאזה של קמילה והצטמקות?
המחשבה כל כך הטרידה אותי, עד שפשוט אילצתי את עצמי להיכנס לחנות האלקטרוניקה הקרובה, במחשבה שלבטח אמצא שם משהו שיצית את הדמיון. ניגשתי מיד לטריטוריות האהובות. אוזניות, רמקולים, מכונות קפה. האזורים שתמיד מחרמנים אותי. אבל נאדה. החשק אזל, וצנח לו זלזל.
מבוהל קמעה, אצתי לאחד מבתי הקפה בטרמינל. המראות תמיד עושות אותי רעבתן, בלי קשר למצב השובע האמיתי שלי. לא נוטש את העמדה בלי שני קרואסונים לפחות. והנה, לחרדתי, גם מול דלפק המאפים איבדתי עניין. פתאום שמתי לב למחיר (כבר ציינתי שסנדוויץ' עולה 40 שקל? למה???). לעובדה שאני נוחת היישר לתוך ארוחת צהריים. אפילו למחשבה העגומה כל כך בדבר הצורך להימנע מסוכרים. זה נגמר בקפה הפוך (קטן), ובוויתור מוחלט על כל הטקס בישבן.
אקורד הסיום בסימפוניה הנוגה הזו התרחש בקניון פולני גנרי, שאליו נקלעתי במהלך הנסיעה. הצירוף הזה, של "קניון" ו"פולני", היה אמור להביא אותי לריגוש כלשהו. בכל זאת, מוצרים איכותיים במחירים אטרקטיביים. פחות מבעבר, ועדיין זול מבישראל. אבל מצאתי את עצמי משוטט בתוך החלל האינסופי וזרוע הניאונים הזה בשעמום מוחלט. נכנסתי למספר חנויות, כמעט מתוך תחושת חובה, ויצאתי משם בידיים ריקות.
זה מזכיר לי את הניסיון האינסופי שלי לפקוד חנויות תקליטים, מתוך ניסיון לשחזר תשוקה יוקדת שהייתה ואיננה. זה מכבר רכשתי תקליט חדש ב־230 שקל, רק כדי להקשיב לו פעם אחת בפטיפון, ואז לאחסן אותו - כנראה לנצח - בין חבריו המאובקים. הרבה יותר פשוט לשמוע את השירים בספוטיפיי. פעם בער בי יצר אספנות. תקליטים, ספרים, כרזות. היום עיקר הסיפוק שלי נובע מפינוי של חפצים מיותרים ותחושת ניקיון בעיניים. אז על מה לעזאזל כל זה מעיד? יכולת בוגרת של הבחנה בין עיקר לטפל, או אובדן הדרגתי של התאווה לחיים?
על הסכין
- הקניון הפולני מוקם בקרקוב, העיר היפה שנדמה שפשוט נכבשה בידי ישראלים ויהודים. העברית שולטת בכל פינה, כמו גם הכיפות. באחת הכיכרות המרכזיות נתקלנו בקבוצה של צעירים חרדים שבאורח מפתיע מאוד התעטפו בדגלי ישראל, ופרצו בשירת “התקווה". הסבירו לי שמדובר בקבוצה שולית מתוך הציבור החרדי, אבל בתופעה מתפשטת. אמן.
- בלב הרובע היהודי בקרקוב שוכן פאב אופנתי בשם “hevre", שהיה בעבר בית כנסת. עובדה שעדיין ניכרת מאוד לעין, כולל מיקומו של ארון הקודש. יש לציין שהמקום הושכר בידי הקהילה היהודית לבעליו הנוכחיים, כלומר - לא נגזל מהם. ועדיין, זו תחושה מאוד אמביוולנטית לשבת שם, לשתות בירה פולנית ולבהות בכיתובים בעברית על הקירות.
- "לא לוקחים קשה", הסרט המדובר של נטפליקס, מתגלה כיותר מעניין ומקורי ממרבית הקומדיות הרומנטיות של התקופה. הסיפור עוסק באישה צעירה, שמחמת מצוקה כלכלית נענית לפנייה של הורים עשירים המחפשים לבנם המתבגר והבתול חונכת - לכל עניין. ג'ניפר לורנס, בתפקיד הראשי, פשוט כובשת. וכמה סצינות פרועות במיוחד מצדיקות את הצפייה.