האם מלחמת לבנון השנייה הייתה הצלחה או כישלון? זו שאלה שהעליתי לפני כמה ימים, בשיחה עם עמירם אזוב ויגיל הנקין, המתמחים בהיסטוריה צבאית, ועם החוקרת אורנה מזרחי, שהייתה בכירה במטה לביטחון לאומי, בין השאר בימי מלחמת לבנון השנייה.
"נקבל פחות חטופים בחיים": צוות המשא ומתן נגד נתניהו והעסקה המסתמנת
גורמים בממשל ביידן מזהירים: "חמאס לא יכול לעמוד בדרישות העסקה"
הצלחה או כישלון?
זו שאלה אקטואלית כמובן, כי גם כעת אנחנו עסוקים בהרהור טורדני על השאלה הזאת. מה מצבנו? מצליחים או מדשדשים? מנצחים או מפסידים? במהלכה של מלחמת לבנון השנייה, ממשלת ישראל השקיעה מאמצים רבים "בניסיון לעצב את תודעת הציבור ולשכנעו בהצלחות המלחמה והישגיה - ובכך להגביר את הלגיטימציה הפנימית לפעולה ולנפגעיה", כפי שמתאר מאמרה של פנינה שוקר.
מבצע חד וחלק תואר על ידי שר הביטחון עמיר פרץ כמבצע ש"ישנה את פני ההיסטוריה". הוא לא שינה את פני ההיסטוריה. גם לא עיצב את התודעה לפי התוכנית. עם תום המלחמה הציבור חשב שהמלחמה הייתה כישלון.
עשור עבר. ואז עשור וחצי. הכישלון החל להצטייר כהצלחה. שני גורמים חברו לעיגון התחושה הזאת. הראשון – דחיפה של גורמים שהיו מעורבים במלחמה, כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט והרמטכ"ל דן חלוץ. השני – שקט בגזרה הצפונית. השקט הפך את קמפיין ההצלחה להצלחה. המציאות הפכה אותו למשכנע. הנה, חשבתם שלא הצלחנו – אבל הצלחנו. תראו איזה שקט. בסקר המדד לקראת יום העצמאות ה־75, 62% מהמשיבים אמרו שההחלטה לצאת למלחמת לבנון הייתה טובה או מצוינת. רוב הציבור.
לא כולם קנו את התיאוריה הזאת. תא"ל מאיר פינקל כתב כי "צה"ל כארגון מקצועי אינו צריך להתגאות בתוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה ובשקט שהביאה בראייה של עשור לאחור". השקט בגבול לבנון הוא כמובן דבר מבורך, כתב, "אך בראייה מקצועית לא ניתן להוכיח כי קיים בהכרח קשר בינו לבין תוצאותיה המוגבלות של מלחמת לבנון השנייה".
כלומר, אין ספק שהייתה מלחמה, ושאחריה באה תקופה ארוכה של שקט. אבל בהחלט ייתכן שלא המלחמה הביאה את השקט, אלא נסיבות אחרות. כמו המלחמה בסוריה, ששאבה את האנרגיה של חיזבאללה. או שיקולים אחרים. כמו תמיד, גם במקרה הזה קל יותר לזהות קורלציה וקשה יותר להצביע על סיבתיות. פינקל מטיל ספק בקיומה של סיבתיות. הוא הזהיר מפני הכשרה בדיעבד של כישלון צבאי, שתשחק את התביעה מצה"ל להשתפר.
הצלחה או כישלון?
ב־2006 אפשר היה לומר כישלון. ב־2016 כבר אמרו הצלחה. ומה ב־2024? אם חיזבאללה היה מורתע, אולי לא היה פותח באש כפי שפתח, ומסתכן בתגובה ישראלית חריפה. מצד שני, אם לא היה מורתע, אולי היה מעז לעשות יותר מכפי שהוא עושה כיום. עובדה שהוא שומר על עימות בפרופיל יחסית נמוך. ומצד שלישי, למה שיעלה את גובה הלהבות כשהוא משיג את מטרתו גם כך – יישובי הצפון מפונים מתושביהם, ואין בהירות ביחס לשאלה איך ומתי יוכלו לחזור, ואיך תוכל ישראל להבטיח להם שמה שקרה בעזה לא יחזור במתכונת דומה גם אצלם.
"אני לא אוהב את הפרשנים", אמר ההיסטוריון אזוב בשיחה שלנו. "הם סופרים את הכסף במדרגות". רצה לומר: סופרים לפני שהגיעו למדרגות (זו שגגה נפוצה: את הכסף צריך לספור במדרגות, לאחר היציאה מהחדר שבו התקיימו סבבי ההימורים).
השבוע כולנו ספרנו את הכסף, כשהשחקנים עוד עמוק בסבב ההימורים, מעלים ומשווים. אש בצפון, אש בדרום, מו"מ בקהיר, לחצים מדיניים ופוליטיים. שום דבר לא נגמר. חמאס לא הוכרע. חיזבאללה לא הוכרע. התושבים לא חזרו. החטופים לא שבו. למנהיגים יש נטייה להכריז בפזיזות על ניצחונות, ולאזרחים יש נטייה מקבילה להכריז בפזיזות על כישלונות.
לקח חשוב אחד עבר כחוט השני בשיחה עם אזוב, מזרחי והנקין: אל תיתנו לאויב לקבוע עבורכם מי ניצח ומי הפסיד, כי הוא תמיד יאמר שהפסדתם. לכם כדאי לגבש עמדה משל עצמכם, מנותקת מהרהב של מנהיגי ישראל, אך גם מהרהב של שורדי חמאס - וכדאי לכם לחכות לפני שתגבשו אותה. תוצאותיה של מלחמת עזה 2024 עוד רחוקות מלהיות ידועות.
רוצים אחדות?
התבטאויות משתלחות של שרים נגד מפגינים. התפרצות מעבר למחסום ליד בית ראש הממשלה. דריסה של מפגינים. גינויים וחרפות. וכבר כמה שבועות נדמה ששגרת הקיטוב חוזרת. ואל תגידו: "אל תשווה!", אני לא משווה. לממשלה בהחלט יש אחריות עודפת.
היא זאת שתפקידה לוודא שהמדינה שקטה ורגועה, תפקיד שנכשלה בו מיום הקמתה. אבל העובדה הזאת אינה מבטלת גם את אחריותם של המוחים נגד הממשלה לוודא שאינם עוברים ממחאה ראויה ונחוצה למחאה מגונה ומסוכנת.
הטבח של 7 באוקטובר, שהשלכותיו ארוכות הטווח עוד יתבררו בשנים הבאות, פתח לחברה הישראלית הזדמנות: חלון שדרכו אפשר לחזור למצב של לכידות גבוהה יותר. אתם בטח זוכרים את השבועות הראשונים. את תחושת ההתגייסות, את גלי ההתנדבות, את ההכרה המטלטלת שכך זה לא יכול להימשך, את הנטישה המהירה של השיח המפלג לטובת אחדות משימה של מלחמה.
בספר "היום השמיני", מיכה גודמן חוזר לימים ההם, למשמעותם, ומנסה להפיק ממה שקרה בהם תובנות גם לעתיד. במסגרת ההכנות לפרסום הספר, נערך גם סקר. העבודה הגדולה האחרונה של פרופ' קמיל פוקס, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, על החברה הישראלית. מטרתו הייתה לנסות לבחון שאלה שקשה להשיב עליה: מאיפה ועד איפה משתרע "מרחב ההסכמה" הישראלי.
בספרו, עוסק גודמן בהרחבה במרחב ההסכמה. והוא מדייק כך: "יש להבדיל בין 'מרחב הסכמה' לבין הסכמה. הסכמה היא מצב שבו שני אנשים או יותר הם בעלי אותה דעה; ב'מרחב הסכמה' נמצאים בני אדם שאין להם בהכרח אותה דעה, אבל פער הדעות שלהם קטן במידה כזאת שניתן ברמה העקרונית לסגור אותו באמצעות שיחה, הקשבה ופשרה. 'מרחב הסכמה' הוא לא המרחב של האנשים המסכימים, אלא המרחב של האנשים שיכולים להסכים".
בסקר שערכנו (באמצעות הפאנלים של אתר המדד ושל ד"ר מנחם לזר, ובניתוח של צוות המדד בהנחיית פרופ' קמיל פוקס), ניסינו אמצעים שונים כדי לאתר את המרחב הזה ואת גבולותיו. לא נוכל למצות את תיאורם במאמר אחד, אבל נציג כאן משהו ממנו, שיחסית קל לזהות.
מי רוצה אחדות? שאלה קלה: כולם רוצים אחדות. או כמעט כולם. אחדות שאין לה מחיר היא כמו "שלום עולמי". יש מי שלא רוצה שלום עולמי? כולם רוצים אותו – בתנאים שלהם. הבעיה עם שלום עולמי היא לא בעיה עם העיקרון, היא בעיה עם הפרטים.
רוסיה רוצה שלום עולמי כאשר אוקראינה נמצאת תחת חסותה. אוקראינה רוצה שלום עולמי כאשר היא משוחררת מהחסות הרוסית וחוסה תחת ברית נאט"ו. זו סיבה אחת מתוך רבות לכך ששלום עולמי הוא שאיפה נאצלת, אך בלתי מושגת.
וכמו שלום עולמי, כך גם אחדות ישראלית. קל לרצות אותה בעיקרון, קשה יותר לרצות אותה כאשר היא נשקלת מול המחיר. והנה דרך לזהות את הקושי הזה: בסקר של "היום השמיני" שאלנו כמה שאלות על העדפת האחדות, והטובות שבהן לא שאלו על אחדות כעניין כללי - אלא על אחדות למול המחיר האפשרי שלה.
מהו המחיר האפשרי של אחדות? כדי שתהיה אחדות, כל אחת ואחד מאיתנו צריכים לוותר על משהו. להתפשר. אחד יסכים שהמדיניות בנושא תחבורה לא תהיה לטעמו, כדי שתהיה אחדות. אחרת תסכים שהמדיניות בנושא בריאות לא תהיה לטעמה כדי שתהיה אחדות.
וכמובן, תחבורה ובריאות הם הנושאים הקלים יחסית, אלה שאפשר להתפשר עליהם יותר בקלות. אבל אחדות תחייב פשרות גם בנושאים טעונים יותר, כמו המדיניות בהקשר לסכסוך הישראלי־פלסטיני, או הסמכויות של מערכת המשפט הישראלית.
לכן הצגנו סולם ושאלנו כך (ומי שרוצים להשיב על השאלון הזה עדיין יכולים לעשות זאת, באתר המדד, זה שאלון שדי מעניין להתמודד איתו): "החלק העליון של הסקלה מסמל את העמדות שלך. החלק התחתון של הסקלה מסמל את האחדות של החברה.
אנא נסה/י למקם את הסמן על המקום שהוא בעיניך האיזון הנכון בין הרצון שלך שהמדיניות תהיה כמו שאת/ה רוצה, לבין הרצון שלך שבחברה הישראלית תהיה אחדות (כלומר, ככל שתשימ/י את הסמן בכיוון העמדות שלך תהיה פחות אחדות, וככל שתשימ/י אותו בכיוון אחדות המדיניות של ישראל תהיה פחות לפי העמדות שלך)".
הנה, זו הבחירה האמיתית: לא אם אנחנו רוצים אחדות, אלא אם אנחנו מוכנים לוותר קצת על העמדות שלנו לצורך אחדות. נו, אז מה ישראלים רוצים? (ונדגיש: הסקר בחן עמדות של יהודים בישראל בלבד, לא של כלל הישראלים). זִכרו שמדובר על סולם, יש בו חמש דרגות בכל צד (1 עד 5 לכיוון אחדות, 1 עד 5 לכיוון הדעות שלי) וגם עמדת אמצע (0 – בדיוק שווה בשווה בין אחדות לבין עמדות).
כאשר משקללים את העמדות האלה על גרף, מתברר שלציבור ככלל יש העדפה קלה לעמדות שלו לעומת אחדות. כלומר, העובדה שבאופן עקרוני הציבור אומר שהוא רוצה אחדות (84% אמרו לנו שהם רוצים אחדות ברמה די גבוהה), מאותגרת כאשר מוצגת לו הדילמה האמיתית: לא סתם "אחדות" (שכולם רוצים), אלא "אחדות" לעומת "העמדות שלי" (שרוצים הרבה פחות).
למעשה, יש רק שתי קבוצות שנוטות באופן מובהק לכיוון אחדות, ומוכנות לוויתורים על העמדות שלהן: מי שמגדירים את עצמם "ימין מתון" ומי שמגדירים את עצמם "מרכז". תשאלו: מה גודל הקבוצות הללו מכלל החברה היהודית בישראל? התשובה: לא מעט.
קרוב למחצית מהיהודים הגדירו את עצמם כך בסקר שלנו (שימו לב שכאן מדובר על "ימין מתון" ולא על "ימין מרכז", שגודלו קטן יותר, ואולי גם על זה עוד נכתוב מתישהו). 64% מהמוגדרים (על ידי עצמם) "ימין מתון" מיקמו עצמם על סולם האחדות־דעות לכיוון אחדות. 62% מהמוגדרים (על ידי עצמם) "מרכז" מיקמו עצמם על סולם האחדות־דעות לכיוון אחדות.
אבל זה לא נגמר כאן. כי אחרי ששאלנו שאלת דילמה כללית: אחדות מול הדעות שלי, שאלנו גם שתי שאלות דילמה ממוקדות. וכמובן, לא במקרה בחרנו את שתי הסוגיות הכי קשות. זו שפיצלה את ישראל בתקופה שלפני 7 באוקטובר, וזו שעלולה לפצל אותה בתקופה שאחרי 7 באוקטובר.
שאלנו: מה האיזון הנכון בין הרצון שלך שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שאת/ה רוצה בנושא של יחסי ישראל והפלסטינים, לבין הרצון שבחברה הישראלית תהיה אחדות?
ושאלנו: מה האיזון הנכון בין הרצון שלך שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שאת/ה רוצה בנושאים שקשורים למערכת המשפט, לבין הרצון שבחברה הישראלית תהיה אחדות?
שני דברים קרו כשעברנו מהדילמה הכללית לדילמות הממוקדות. קודם כל, אצל כלל המשיבים ירדה המוטיבציה לאחדות ועלתה המוטיבציה לכיוון "העמדות שלי". כלומר, לוותר באופן כללי – זה אולי. אבל לוותר על דבר קונקרטי זה כבר יותר קשה.
דבר שני, אפשר היה לזהות את ההבדל בין קבוצת ה"ימין מתון", שקשה לה יותר לוותר בנושא הפלסטיני, וקל יותר להתפשר לשם אחדות בעניין הרפורמה המשפטית, ולעומתה, את קבוצת ה"מרכז", שקשה לה יותר להתפשר בנושא הרפורמה המשפטית, וקל יותר בנושא הפלסטיני. למעשה: רק ה"מרכז" נוטה לכיוון אחדות בהקשר הפלסטיני, ורק ה"ימין מתון" נוטה לכיוון אחדות בהקשר למערכת המשפט.
רוצים להוציא מזה מסקנה פסימית? בהחלט אפשר להוציא מסקנה כזאת. או שאפשר לקרוא את מיכה גודמן, להביט בנתונים ולהבין: הלכידות לא תבוא מעצמה. היא אתגר שצריך לעבוד עליו. ואין ברירה.
גם זאת אופציה
מי שקורא את הטור הזה מעת לעת יודע שהרבה ממנו נשען על עבודה משותפת שזכיתי לקחת בה חלק, במשך שנים ארוכות, עם פרופ' קמיל פוקס. פרופ' פוקס הלך לעולמו לפני שבוע, בן 78. איש תוסס וסקרן, שקשה היה שלא לאהוב.
הנה קטע קצר ממה שאמרתי עליו בטקס הזיכרון שנערך לאחר מותו: "מאז שנפטר עברתי על כל המיילים שהוחלפו בינינו – מאות רבות מאוד. מה אומר לכם, זו הייתה חוויה מתסכלת: 'מצ"ב אקסל עם הנתונים שביקשת'; 'מצרף את הניתוח עם ההצלבות שנראות לי מתאימות'; 'שים לב למה שיצא בעמודה השלישית'. סימן קריאה!
"במיילים כאלה, קשה מאוד למצוא סימנים של חיבה. אבל מצאתי מייל אחד, שבו השיב על ההצעה המקורית להקים את המיזם המשותף האחרון שלנו – אתר המדד. זה מייל מ־24 באוגוסט, 2020. קמיל כתב בו כך: 'אם תרצו אותי, אצטרף ברצון ודי בהתלהבות'. "'די בהתלהבות' – זה קמיל. שגם אחרי שעשה כל כך הרבה דברים, עוד ידע להתלהב מרגע של גילוי בתוך הנתונים. "'אם תרצו אותי' – זה קמיל. תמיד לוקח בחשבון את האפשרות שאולי פונים אליו רק מתוך נימוס, או בלי כוונה אמיתית.
"לפני כמה חודשים התנצלתי בפניו, חצי בצחוק, על כך שאני גונב ממנו בלי ידיעתו משפט קבוע שלו ומשתמש בו לצרכיי. מכל הדברים שאמר לי, זה המשפט שהחלטתי לקחת איתי כירושה, בלי לבקש רשות מאף אחד: 'גם האמת היא אופציה'. זה המשפט. "גם האמת היא אופציה. רוצה לומר: אין אופציה אחרת".
גילוי נאות וכמה אזכורים של מקורות: הספר "היום השמיני" מאת מיכה גודמן יצא במסגרת הוצאת הקיפוד והשועל, שבבעלותו של כותב מאמר זה. את נתוני הסקר שנערך עבור הספר אפשר למצוא באתר המדד, שממנו שאבנו, כמו תמיד, מספרים ותובנות. באתר אפשר גם להשיב על השאלון.
עטרה גרמן פרסמה בשבוע שעבר בעיתון "מקור ראשון" נתונים מתוך הסקר. בכתיבה על מערכת לבנון נעזרתי במאמר "המערכה על התודעה — מלחמת לבנון השנייה כמקרה בוחן", מאת פנינה שוקר; וגם ב"כישלון צבאי והצלחה מדינית־ביטחונית, ראייה בדיעבד", מאת מאיר פינקל.