אין כמו להיות "לשעבר" או "בדימוס" או "במיל'". אם יש לך קול נמוך, או אפילו קול בס, זה יתרון בלתי רגיל. אתה מוזמן לאולפני הטלוויזיה וכל מה שאתה צריך, זה רק להעריך.
דיווח: ישראל נערכת למתקפה על רפיח; מקור מצרי: זה התנאי של ארה"ב למבצע
הפרשן האיראני בטוח: שום דבר לא יעצור את ישראל - טהרן בלחץ אימים
מה תעשה ישראל? איך יגיבו האיראנים? כל משפט תשובה אתה יכול להתחיל במילים "צריך לשים לב במיוחד". צריך לשים לב מה יעשו בחיזבאללה; צריך לשים לב לתגובה של נסראללה; צריך לשים לב לאירופה, במיוחד למה שקורה בשוודיה; צריך לשים לב במיוחד למזג האוויר, לזה שישראל נכנסת לטווח זמנים נדיר. לכל צריך לשים לב, במיוחד אם אתה או בדימוס או במיל' או לשעבר.
כל מה שאתה צריך לדעת זו השעה שבה אתה צריך להגיע לאולפן. אל לך להיות שאנן. אתה מתייצב, מתיישב ומתחיל במשימה הקלה שבה לאחרונה אתה נוהג - ללהג.
ל"לשעבר" אין סמכות, אין אחריות ואין משרד לבוא אליו בבוקר בארשת של חשיבות. הוא רוב הזמן בביתו או שהצטרף לאלתר למכון מחקר. הארץ מלאה במכונים כאלה ואחרים: לביטחון לאומי, למחקר אסטרטגי, למדיניות, לפיתוח צבאי. כל אחד מהם מתהדר בכמה אלופים עם ארומה צבאית ושלוש או ארבע אותיות מהשפה האנגלית.
צריך להבדיל בין כמה סוגי "לשעברים", "בדימוסים" או ב"מילואים". יש כאלה עם אופק תעסוקתי, כמו יוסי כהן שאומנם היה ראש המוסד, אך פניו כבר לעתיד פוליטי. יש אומרים שהוא רוצה להחליף את ביבי. ישנם אלה שיודעים מה צריך לעשות, לא רק בתחומי מומחיותם, אלא בחיים בכלל. למשל נדב ארגמן, שכל כמה חודשים צץ משם ומכאן. אומנם הוא היה ראש השב"כ, אבל לא רק: הוא גם מומחה לדמוקרטיה, פוליטיקה ומועדי בחירות מומלצים.
יש "בדימוסים", "לשעברים" ו"במיל'" שמגיעים פיזית לאולפן, ויש כאלה שמתראיינים מסלון ביתם. למשל רמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת השבויים והנעדרים במוסד. איגרא מרבה להתראיין דרך חלון לאילה חסון. וכך, בראיונות שנערכים עמו, ניתנת הצצה לחייו ולביתו.
לכל הלשעברים, הבדימוסים והבמיל' יש שני עקרונות שלאורם הם הולכים: להתראיין כמומחים לתחום בתוכנית איכותית, וליהנות מהפריבילגיה של פנסיה תקציבית. כי לשבת בבית ולראות את האירועים הדרמטיים דרך מסך שתלוי על קיר, לא מתאים למי שהיה בתפקיד כה בכיר.
משום שהוא לא מעודכן, לא נמצא בקבוצות וואטסאפ רלוונטיות, ובגדול הוא כבר לא בעניינים, לצערו אליו כבר לא מתקשרים. אבל אז, כשמגיע הטלפון ושואלים אותו "תגיד, תהיה מוכן לבוא להתראיין בחמש עם רפי, בארבע עם אלמוג, או בשש עם עודד", הוא מעט מהסס, אבל בלב הוא קצת חוגג. כי בכל זאת, עדיף לו להעביר ערב עם כיבוד קל בחדר הפקה, מלבלות סתם בבית עם סלט וחביתה.
מה שיפה ב"בדימוס" זה שהוא יכול להגיב ולדבר על הכל: שיתוף הפעולה עם ארצות הברית, היכולת האווירית, וכמובן האפשרות של ישראל לתגובה חד־פעמית. שהרי על נושא שיעלה בדיון, הוא יענה וירגיש בנוח. תהיה לו דעה מנומקת, הוא לא בא לבלבל את המוח.
זה נכון שחלק גדול מהלשעברים, הבדימוסים והבמיל' היו קשורים בדרך זו או אחרת למחדל של 7 באוקטובר. אבל אדרבא, מהמקום של מי שלא הצליחו בתפקידם, אולי הם יצילו אותנו עם פרשנותם.
צריך לשים לב בעיקר למספר הלא דל של הפרשנים שכיהנו בעברם בתפקיד ראש המל"ל. איל חולתא ומאיר בן שבת, יוסי כהן ועוזי דיין, גיורא איילנד, יעקב עמידרור, אפרים הלוי ואם לא טעיתי, גם דני ארדיטי.
מכל ה"לשעברים", "בדימוסים" וב"מיל'", ומכל מי שתפקד, כיהן, שימש והיה - בולט במיוחד עמוס ידלין, תכול העיניים, אלוף במיל' וטייס, שמילה רעה עליו אין. חלילה וחס.
לידלין יכולת לראות דברים שהעין האנושית לא רואה. הוא צופה, הוא חוזה, הוא משער והוא נודר. וכל זה, כמובן, לא במסגרת תפקידו הקודם כראש אמ"ן, אלא מישיבה ליד יונית לוי בנווה אילן. למשל, על מה בעצם כיוונו האיראנים כששיגרו טילים לדימונה וירושלים? הוא טען בשידור שלא זו הייתה מטרת השיגור.
ידלין, כמו אחרים, חשב בעבר והתבטא שחמאס מורתע. אז נכון שהוא טעה, אבל אולי ממקום של מי שבזמנו לא שיער ולא ידע, דווקא היום מעניין לשמוע את האמת החדשה, שאותה הוא גילה.