מה מורכב יותר: להוריד טילים איראניים בעודם באוויר, תוך כדי גיבוש קואליציה בינלאומית ובתיאום עם מדינות ערביות, מערביות ואפילו כאלה שנחשבו עד לא מזמן לעוינות, לחסל כטב"מים עמוסי חומר נפץ ומתואמי ג'י־פי־אס ולצאת כמעט ללא פגע, או להיות מסוגל להחליט על פתיחת מסגרות לימודים לילדי ישראל ולהודיע בזמן לרשויות ולהורים?
מפונים, חטופים, מותקפים: נתניהו מוכיח שהוא אכן "ליגה אחרת"
לא פינוי או התמגנות: הדרך לנצח במלחמה היא להכשיר את האוכלוסייה מראש | דעה
ברור שהאלמנט הראשון סבוך וקשה עד בלתי אפשרי, והשני אמור להיות קל שבקלים, אבל זהו - בישראל הכל הפוך. בתחילת השבוע, אחרי שניצחה על מבצע צבאי היסטורי ומדהים, שהותיר את העולם בהשתאות, כשלה המדינה בדרד'לה האזרחית של השבת טפנו למוסדות החינוך בצורה מסודרת.
רק ביום ראשון אחרי חצות, אף שהיה ברור שהאירוע מאחורינו, נזכרו בפיקוד העורף לקבל החלטה ולהודיע להורים הישנים ולרשויות הדוממות שחוזרים לעניינים. מוכי בהלה ניסו נשואי ההחלטה לפענח מה המשמעות של העניין לגביהם. מתי ייפתחו מסגרות החינוך ובאיזו שעה הן ייסגרו? הגננת יודעת? יהיו סייעות? שאלות אלו ושלל שאלות נוספות נותרו נטולות מענה משביע רצון.
בלבול, אי־ודאות וחלמאות - הכל נכרך במהלך אחד. ומי סובל? ההורים. זאת אומרת אנחנו, שנדרשנו לוותר על עבודה, לג'נגל, לשגע את סבתא וסבא ולמצוא פתרונות למצב שנכפה עלינו בגלל ההתייחסות המשנית והמבטלת למערכת החינוך (החילונית. בחרדית, כך לפי חלק מהדיווחים, הקטנטנים קיבלו מענה ברור ומלא). זה נראה זניח, אבל בפועל זה ממרר את החיים ומטריף את הדעת, ומראה מה חושבים על האזרח הקטן במדינה ועל חיי היומיום שלו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר פעם “החיים עצמם", כרוצה להבהיר שעם כל הכבוד, אין לנו הפריבילגיה להיות מפונקים, ולפני שנחשוב על איכות החיים בארצנו - כדאי לזכור שאנו נמצאים בעיצומו של מאבק תמידי על זכות הקיום וכל השאר הוא מותרות, ולא יותר. קודם כל ותמיד החרב.
ההתעלמות ממערכת החינוך השבוע דומה למאבק על חלוקת פרס ישראל ביום העצמאות. כזכור, שר החינוך ביקש לצמצם את הפרס רק לתחומים שקשורים לגבורה ולמלחמה. אם נתעלם מהטענות שמדובר בהחלטה פוליטית אישית, ונתמקד בטיעון המעט סתמי שלו, שלפיו למי יש כוח לעסוק בעניינים אחרים חוץ מתקומה בתקופה כזו - הרי שמדובר בהחמצה של הקיום האנושי בכלל, ובפרט של היהודים החיים בישראל.
אם אנחנו כאן רק כדי להעביר עוד יום על פני האדמה, יש כאן חטא עמוק כלפי מה שהעם שלנו מסמל ומה שהוא עשה במאות האחרונות. תמיד היינו אנשי תרבות והשכלה, עם הספר והמחשבה. בזמן שעמים זרים וגויים חיו בבורות - אצלנו למדו, קראו. זה לא נעצר שם, במיוחד ב־200 השנים האחרונות. היינו חוד החנית במהפכה של עידן הנאורות. יהודים התפלמסו, התפלפלו, העמיקו בפילוסופיה ובמתמטיקה ובמובנים מסוימים הפכו והעשירו את עולם המדע והמחשבה. הם הצעידו את המין האנושי קדימה. ספרות, תרבות, תיאטרון, קולינריה ואיכות חיים באו לצד זה. הדברים כרוכים זה בזה.
קיום גרידא בלי הערכים הללו, בלי חופש ואתגור המחשבה, משול לקיומם של ג'וקים, שנושמים ומתרבים ותו לא. אנו בדרך להפוך למדינה טוטליטרית, שבה אין כלום מלבד הלחימה וההישרדות. בקוריאה הצפונית, ברוסיה הסובייטית ובמובנים מסוימים גם באיראן, יש התמסרות מוחלטת "לחיים עצמם". פרסים ניתנים בעיקר כדי לציין מסירות לאומית, גבורה לאומית והמצאות שקשורות למלחמה. כך גם המונומנטים הלאומיים. לכאורה זו עוצמה, אולם הלכה למעשה המדינות הללו נשארות מאחור, ובסוף, במרוץ לטווח הארוך, הן מפסידות וקורסות. הכלכלה שלהן עקומה, האזרחים סובלים וכך העוצמה הצבאית מתפוגגת, כי מאחוריה יש רִיק טכנולוגי ואנושי.
לכן, עם כל השמחה והגאווה על ניהול האירוע שהבעיר את שמי המזרח התיכון, אם ההנהגה שלנו תמשיך לשכוח את ההשכלה, התרבות והתלמידים, בפעם הבאה שישלחו לעברנו טילים לא נדע איך להתמודד עמם, ולכן לא נוכל לקיים את “החיים עצמם".