בדרך לוודסטוק, בנוף יערות ירוק ורטוב של ניו אינגלנד, על כביש חדש, חגיגי ושחור מתפתל בין אגמים ונהרות, כש"וודו לאונג'" של הרולינג סטונס קורע את הרמקולים, הייתי מאושר. קשה היה לי לחשוב על מי שהגיע להם להיות בוודסטוק 1994 יותר מאיתנו. תסלחו לי שאני מאושר, אמרתי; אני יודע שזה מפתיע, אבל אל דאגה, זה תכף יעבור.
חשוב שתדעו שניצחנו. המוזיקה שלנו ניצחה, הדור שלנו ניצח, ההתמדה שלנו ניצחה. אמרו שזה לא יכול לחזור על עצמו, שזה לא ילך. שאף אחד לא יבוא. נכון שלא הייתה מחאה, משום שלא היה נושא מובהק אחד להתאחד נגדו. לא היה נושא פוליטי לתלות עליו את וודסטוק 94', אבל היזמים עצמם טענו שהם מבקשים "ללכוד את הרוח" ולא לחזור לימים של המלחמה בווייטנאם ושל ניקסון. מההתחלה היה ברור שהמבחן האמיתי של וודסטוק יהיה המוזיקה, וזו, אחרי שמנכים ממנה את הלהקות שהרגיזו ביום הראשון, נתנה תמורה מלאה.
זה היה עיתוי מתאים להרהר בו, שוב, בתוחלת חייו של הרוק'נרול. זה היה זמן טוב לערוך בו סיכומי ביניים של גיל 40: מה השגנו, מה איבדנו, לאן הגענו, למה באנו. עבור רבים זה היה תרגיל בהישרדות ובסיבולת, הוכחה ש־MTV אכן גרמה לקליפיזציה ממארת של היקום המוזיקלי. אבל מאות אלפי אוהבי מוזיקה עדיין היו מוכנים לאכול בוץ כדי לקבל את הגרסה המלאה ולא את הקליפ. כשיצאנו לדרך, זה הרגיש כאילו לא הייתה לנו דאגה בעולם. 30 שנה אחרי, חיינו הם דאגה אחת גדולה. גם בוודסטוק היו לנו חובות, מטלות, משפחות, מאזני רווח והפסד, אבל באנו לחגוג את עצמנו, ובמידה רבה זה עלה יפה.
מהרגע שהיה ברור שוודסטוק הפך מיוזמה למציאות, עשה כל אמריקאי באזור את המוטל עליו. היה מי שהדפיס את חולצות הטריקו הרשמיות של הפסטיבל, שתי יונים על גיטרה, רקע אדום על חולצה שחורה, הדפיס מיליונים. היה מי שהקים דוכנים למכירת מלאכת יד אינדיאנית, צמידי כסף ואבני טורקיז. פפסי־קולה הדפיסה פחיות ובקבוקים עם הלוגו הגרפי (שתי יונים); על קופסאות הקרטון של הפיצות נדפס "פיצה זאת נאכלה בוודסטוק". פעילי המטרות הנעלות - ההומניות, האקולוגיות - המיעוטים, ההומואים והלסביות הקימו דוכנים וחילקו פמפלטים. היו שניסו לסתום את החור באוזון, והיה אפילו מי שהחזיק שלט שעליו נכתב כי אמריקה לא שכחה את הנעדרים והשבויים שלא שבו מווייטנאם, מלחמה שהסתיימה 20 שנה קודם לכן.
תושבי סוגרטיס המארחת עשו כל מה שאמריקאי בר דעת היה עושה במקומם: הם הוציאו למדשאות את מתקני הברביקיו, קנו טונות של נקניקיות והמבורגרים, מכרו מקומות חנייה בחצר ב־50 דולר למכונית, כתבו שלטי ברכה גדולים, הושיבו את הזקנים בכיסאות נוח במרפסת הקדמית והניפו את דגל הפסים והכוכבים. כעת היה כל אחד מהם טרוד במשימתו, וכך הם העבירו את סוף השבוע. אומה תמוהה של ניגודים שאינם מתחברים. 135 דולר, מחיר כרטיס הכניסה, הגדירו את מעמדם הכלכלי של המשתתפים וגם את צבעם. זה היה נטל כלכלי כבד.
הרוח האמריקאית הפועמת הזאת - ליהנות בכל מחיר, להפיק תמורה מלאה, לא להיכנע לקשיי הקרקע והאקלים והיעדר נוחות מינימלית, להתמכר למוזיקה - היא אולי מה שעשתה את שני הוודסטוקים להצלחה גדולה. האנשים האלה, שאינך יכול למצוא מכנה משותף אחד לכולם, צעירים ומבוגרים, משכילים ואנשי צווארון כחול, יודעים להתמכר באותה התרפקות אמריקאית הומוגנית, להנאה שהובטחה להם. אלה אינם אלף נופשי ספינת אהבה ישראלית בשיט של איי יוון שיכולים להקיז דם מעורק הצוואר של רב החובל. אלה מתפלשים בבוץ ובפסולת, אוכלים נקניקיות קרות ופופקורן, עושים את צרכיהם בתאים כימיים בגודל של צינוק ומוצאים את החוסן הנפשי והגופני לעמוד על הרגליים בעמק לח והביל תחת שמי סערה זועפים ולהקשיב למוזיקה. בעמק ליד סוגרטיס הרעידה מערכת הגברה מפלצתית מאות אלפי אנשים.
אילו הייתי צריך לבחור בצילום אחד שיחבוק את חוויית וודסטוק 94' כולה, הייתי בוחר בצילום של אחד מעשרות אלפי המשתתפים שלא הרפה מהטלפון הנייד כל הפסטיבל. בתוך ים הבוץ, המוזיקה והצפיפות, רבים התקשרו הביתה והעבירו דיווחים שוטפים. ביום שבת, כאשר עלה ג'ו קוקר הכרסתן והתייצב בקדמת הבמה, חייג מישהו כאחוז תזזית והחל צווח בתוך מערבולת הצליל הסוחף שבישר את תחילת "עם מעט עזרה מידידיי", "תשמעו! תשמעו! זה ג'ו קוקר!". כצילום מיתי אני מעדיף את הזוג העטוף בשמיכה מוודסטוק 1969. קוקר מת 20 שנה לאחר מכן, ולא רק הוא. מהלהקה נותר גארת הדסון לבדו. האחים אולמן נמוגו. טראפיק סבלה אבידות בנפש וכך הלאה. לרגע אחד ב־94' החזיקו נבחרי המוזיקה שלנו בציפורניים.
שנים צעקנו כאן, לעתים בגפנו, "האחים אולמן! האחים אולמן!", ואין קול ואין עונה. ביום שני כתב מבקרו המוזיקלי של ה"ניו יורק טיימס", בקול רפה מדי לטעמנו, כי קשה למבקר צפוני להכשיר להקה של אדומי צוואר מהדרום למרות הופעה טובה. סטיב ווינווד וג'ים קפאלדי, שהקימו מחדש את טראפיק, נתנו הופעה מצוינת. ווינווד, בקול טוב וביכולת הנגינה המרשימה שלו בפסנתר וגיטרה. קרוסבי, סטילס ונאש נראו כמו לחמניות שתפחו יפה לפני כניסתן לתנור, אבל לא היה מי שיתחרה בהרמוניה הקולית שלהם.
בשלב ההוא של הפסטיבל היה מצב הדברים כדלקמן: תור ענק של פליטים מכוסים בוץ וטרוטי עיניים גדש את דרכי הגישה בהמתנה לאוטובוסים הצהובים שיפנו אותו למגרשי החנייה המרוחקים. ניידות משטרה ושוטרי משטרת התנועה, הג'מוסים החסונים והמפחידים ביותר של שלטונות החוק באמריקה, ניווטו את התנועה הזוחלת בדרכם העניינית המנומסת. משתתפים שנמאס להם, חלקם הגדול מסטולים להפליא מצריכה בולמוסית של אלכוהול, מריחואנה ושאר חומרים, יצאו לצעדה לילית ארוכה ומייגעת כמו צבאו הנסוג של נפוליאון. זה היה ההבדל המהותי בין שני הפסטיבלים; ב־69' התמסר הקהל לתנאים הקשים והפך אותם לסבל נפלא; ב־94' היו רבים בגילנו שלא הייתה להם כל כוונה להחליק על הבוץ ולאכול המבורגרים שרופים אבל יכלו לספר בבית שהיו בוודסטוק בחיוך מסתורי.
המראות היו עגומים כשם שהיו שוברי לב: זוגות מאוהבים גררו איש את רעהו; רבים השליכו את התרמילים ושקי השינה שלהם כדי שיהיה להם יותר קל ללכת; אנשים צלעו בעזרת מקלות; זוגות עירומים חלפו על פני דוכני האוכל ואפילו עשן המנגלים המגרה לא עצר אותם. "אנשי הבוץ" שהתפללו לגשם שיהפוך את העמק לביצה חלקלקה, קיבלו את מבוקשם. הם היו מכוסים בשכבה אחידה של בוץ חום עם פתח לחריצי עיניים.
בוב דילן עלה לבמה ביום ראשון בערב. בוודסטוק 69' הוא גר קילומטרים ספורים מהפסטיבל ולא הגיע. תאונת האופנוע, ההחלמה ודלקת קרום החשק; לא בא לו. כמו תמיד, הוא שינה את שיריו עד שקשה היה להכיר אותם. זה היה רגע הגילוי האכזר ביותר בכל חוויית וודסטוק, גילוי מהמם וצורב שדילן כבר אינו מסוגל לשיר את שיריו. הוא הטה ושינה אותם כך שקולו יוכל לשוטט בקרבה יחסית לשכונה שבה נכתבו. זה היה הרגע שבו נוקב בלון האושר האישי שלי בסוגרטיס. דילן זה מילים ומנגינה והחיבור המיוחד כל כך ביניהן. בכל שיר מתקיים רגע אחד של חיבור נדיר שבו כל ההמהומים והצרצורים שלו מקבלים משמעות מלודית.
מכיוון שאני רע בבידוי ראיות, נגזר עליי לדון בכך. היה ברור לכל מי ששרו עם דילן את "אדוני מלחמה", הניסיון שלו לצקת מעט משמעות פוליטית לוודסטוק־וול־סטריט, כי דילן הפך לדוגמה מעוררת חרדה לכל מה שחששנו שעלול לקרות לרוק'נרול בהגיעו לגיל העמידה. כאשר שרנו איתו, גילינו שבגיל 40 ניתן עדיין לעשות מה שכנראה אי אפשר לעשות בגיל 50. בקלוז־אפ שלו על מסך הווידיאו ראיתי שדילן יודע שאנחנו יודעים.
העיתונים הגדולים הודו בקול רפה ולא באמת מחויב, שוודסטוק השני, בניגוד לנבואות השחור, לא היה פיאסקו אלא הצלחה גדולה וחגיגה אמיתית של מוזיקה, אהבה ובוץ. כן, מתו שניים בקהל, כפי שתמיד מתים בעיר אוהלים של 300 אלף איש. ולא כל המוזיקה הייתה נפלאה. והגשם שלא הפסיק לרדת היה מטרד אדיר. אבל וודסטוק - אולי האירוע התרבותי המושמץ ביותר - הגיע למיצוי מלא.
כדי להסיר ספק, לא שכבנו יומיים תמימים בבוץ. באנו ויצאנו כאוות נפשנו וטעמנו מהמוזיקה שדיברה אלינו לפני התו הראשון, ורק מחומרי מזון תרבותיים שאנחנו מסוגלים לעכל. מתי מזדמן פורום לתת פתחון פה לטעם מוזיקלי ספציפי של שני חברים והזדמנות לשיר במלואן את כל המילים של דילן, קרוסבי, סטילס ונאש, האחים וטראפיק. אינני טוען שמגיע לנו פרס ישראל, אבל אנחנו באמת יודעים את המילים.
חלק גדול מהזמן התרוצצנו בכבישים היפים של ניו אינגלנד בבועה שקופה עם מערכת סאונד טובה. כאן עושים הכל בגדול, ואחרי שכולם סיימו את הדיון הרה הגורל והממצה בוודסטוק - האם תרמית או חלום - הבינו תחנות הרדיו המקומיות את תפקידן ופרצו בשלושה ימי שידורים של מיטב הקלאסיקות של הרוק, בלי אף להקה שקמה אחרי 1970 בערך.
צריך להכיר שטיפת מוח אמריקאית ובליץ תקשורתי כדי להבין אילו כמויות של מלל ומוזיקה שפכו שם כעשר תחנות מקומיות בסופשבוע אחד. לכל תחנת רדיו היה צוות באתר הפסטיבל שאליו עברו בשידור חי לעדכונים. שאר הזמן הן השמיעו שירים מהתקליטייה שלנו. עד יום שני לא נשאר תקליט אחד שלנו שלא השמיעו ברדיו.
מי שרוצה להבין על מה ההתרגשות, יכול לקבל רמז: אנשים שמנגנון הפקה גדול מתגייס לפנק את טעמם ולהתחנף להעדפותיהם התרבותיות במשך שלושה ימים, הם אנשים מרוצים. זה מה שהרגשנו בוודסטוק. אתה לוחץ על סורק התחנות ברדיו (בהפסקה מדשדוש בבוץ הטובעני), הוא נעצר כל שתי שניות. מנתר מהרולינג סטונס, לסנטנה, לצ'רלי דניאלס, ללינדה רונדסטט, לדילן וחזרה לסטונס. ברור שהגרייטפול דד. מי האמין שהטעם שלנו במוזיקה שהפך לקוריוז יהיה פעם רלוונטי?
כל להקות הרוק הגדולות הצטופפו במשבצת גיאוגרפית קטנה בחוף המזרחי, בעיקר באולמות קטנים ואינטימיים. הסטונס עברו כאן. האיגלז רחמנא ליצלן. בוב וויר מהדד קפץ לוודסטוק וניגן עם "הלהקה" כי רובי רוברטסון פרש מחבריו, שנותרו בלי הגיטרה הגאונית שלו. הטראפיק הופיעה בהדסון הסמוכה, ובוני רייט מכרה שני ערבים רצופים במנהטן. קס"נ הוציאו אלבום חדש (לא משהו) לקראת וודסטוק, שבוע אחד בלבד אחרי האלבום החדש של ניל יאנג, שנשבע כבר ב־69' שלא יחזור לוודסטוק.
התאים לנו לפלס נתיב בים הבוץ והאנשים כשבוב דילן היה על הבמה הצפונית. בצילומי התקריב שלו על מסכי הווידיאו הענקיים משני צדי הבמה הצפונית, ראינו את קפיצת שפתיו הדקות ולאחריה את העווית העצבנית ואת הנוקשות העצית שבה קד בחליפת זורו השחורה וההדורה שלו אל עבר הקהל שהבוץ הכבד והדביק לא אפשר לו למחוא כפיים בהתלהבות שעשויה הייתה להחזיר מישהו פחות נרגן מדילן להדרן.
התחלנו לגשש את דרכנו אל עבר סוגרטיס, כאשר הרד הוט צ'ילי פפרס עלו לנגן. אין לי טענה מנוסחת נגד בחורי הסחוג הטובים, אבל הכרוזים על הבמה הבטיחו עיכוב קל של שש שעות ופקק תנועה מונומנטלי בכבישים 9 ו־32, שלא לדבר על הניו יורק ת'רו וויי, הכביש המהיר שארלו גאתרי הפך למיתוס בוודסטוק 69' ולמנטרה של דור שלם.
כל הרשעים שכתבו על וודסטוק את קטעי ההגות הרזים והשקופים שביקשו להראות כמה הם שנונים ומושחזים, אמרו שהבעיה של וודסטוק 94' היא שהיאפים לא יבואו כי לא ירצו שהב.מ.וו יתלכלך בבוץ. אבל אנחנו באנו, ודשדשנו בבוץ והרגשנו אותו חודר למגפיים וממלא אותם. זה היה טרק ארוך ומייגע, כי הייתה עלטה מלאה וידענו שאנחנו דורכים על אנשים ישנים שהיו מוטלים בערבוביה על האדמה. מהבוץ עלתה צחנה גדולה, בוץ בשל ומתובל, בוץ עם נשמה. הבנתי שהנוזל הזהוב בגוונים שונים שמילא את בקבוקי הפלסטיק השקופים, לא היה שארית של משקה קל אלא שתן. הם היו כה עייפים, כה שבוזים, מסטולים ורחוקים מהשירותים הכימיים המצחינים, שהם השתינו לבקבוקים בחיוך הקלה מאושר, וכשהבקבוק התמלא, הם פקקו אותו.
בעיר האוהלים הגדולה בוודסטוק הלכו רבים לישון. הם רכסו את האוהלים הקטנים מבפנים ונרדמו. היה ברור להם שאין לאן למהר. הם יתעוררו עוד שעתיים ויתקרבו לבמות להקשיב לפיטר גבריאל, לאחים נוויל ולג'ימי קליף. מסוקים טרטרו מעלינו כמו ב"אפוקליפסה עכשיו"; אמבולנסים קרעו את הלילה; צוותי ניקוי החלו אוספים את שקיות הזבל הגדולות. אנשים שאיבדו נעליים, מדדו נעליים שאיבדו אחרים. מחיר הקולה ירד. המקומיים הריחו את הסוף ומכרו שלוש פחיות בשני דולר. אף אחד לא צעק, לא הרים את הקול, לא נדחף בתור לאוטובוס. האלימות הכבושה המתינה חמש שנים נוספות לוודסטוק 99', שהיה פיגוע מוזיקלי רב־קורבנות.
בלילה הגענו הביתה לקונטיקט. שטפנו את המגפיים בכיור והעמדנו אותם לייבוש. במאזן החשבון האישי - יתרת חובה מול יתרת זכות - אני שמח על הזכות שהייתה לי ללכת לוודסטוק. זאת הייתה חובתי באותה מידה שהייתה זכותי. לפעמים צריך לרדת מהיציע ולעלות למגרש. עשר דקות טובות במשחק מצדיקות 25 שנה נוספות ביציע.