אני לא יודע איך אתם מתכננים לחגוג את חג החירות, אם בהקפדה מלאה על מצוות החג או שמא, מה שסביר יותר, בדפדוף מהיר ועצבני בין דפי ההגדה, תוך כדי ספירת העמודים שנותרו עד ל"שולחן עורך" - אבל דבר אחד אני יודע, בעצם שניים: הראשון הוא ששמחת פסח השתא לא תהיה שלמה, כי איך אפשר לחגוג כשעשרות רבות מאחינו ספונים בעל כורחם במנהרות חמאס, ואיך אפשר שהלב יעלה על גדותיו נוכח בני משפחתנו המסיבים אל שולחן החג, בשעה שמשפחות רבות מסיבות עתה את מבטן אל כיסא שכבר לא יתמלא לעולם?
בקיבוץ בארי הודיעו: "למרות שהוזמנו - לא נשתתף בטקס המשואות"
הדבר השני שאני יודע הוא מעודד יותר. רבים מאיתנו ישירו בקול רם במיוחד “והיא שעמדה", כשאת השורה “אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" נשאג בקול גדול ונכה בשולחן עד שיצטלצל הסכו"ם. מאז 7 באוקטובר ציינו כבר את ט"ו בשבט ואת פורים, אבל קשה שלא להיזכר בפעם האחרונה שבה שרתה עלינו אווירת חג, בשבת שהייתה גם היום האחרון שלפני “אחרי החגים", ערב ראש השנה לעבודה ולעסקים.
בעוד כולנו מביטים בעיניים קרועות ובלב מתפלץ במראות מיישובי הדרום, הבנתי שאני חייב להיאחז גם בתקווה, במשהו חיובי גם אם קטן, על רקע הזוועה, משהו שיהיה משימה קטנה ליום שאחרי. כי בעוד כולנו עוסקים באותו היום במובן המדיני והביטחוני, כמעט שכחנו שעוד יגיע היום שבו נצטרך לשאת את המבט לא רק לעבר שכנינו־אויבינו, אלא גם אל המראה שבה נשקפת בבואתנו. הבטתי בניצולים ובמפונים מתמקמים במלונות ברחבי הארץ, ומאחר שצר עולמי כצ'ייסר, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שאת הבתים שנפגעו עוד יבנו מחדש, ומוסדות ציבור - כמו בתי ספר או מרפאות - יחודשו אף הם על ידי המדינה, אבל מי ישקם להם את הפאבים?
בעיני רבים “פאב" הוא תרגום למה שמכונה “בית מרזח", מקום לסביאה ותו לא. אבל בעיניי הוא מוסד קהילתי אלטרנטיבי, מתנ"ס למבוגרים, המקום שאליו מגיעים ושותים עם חברים: כדי לזכור, כדי לשכוח, כדי לשיר בציבור או כדי לשתוק מעט ביחד. מקום שהוא חברותא עוד הרבה לפני שהוא דרינק. אפרופו המילה האחרונה, השיחות הראשונות שלי היו לחבריי מ"סנהדרינק" - גוף תוכן שהקימו לפני כ־11 שנים כמה חברים שכותבים על התחום. התקשרתי כדי לברר אם גם הם, שאוהבים לראות מציאות מורכבת מבעד לדרינק פשוט, חולקים עמי את אותן המחשבות.
את השיחות הבאות ערכתי בתוך הבית פנימה, עם חברים באתר וואלה!, שבו אני כותב מדי יום ואת הטלפון השלישי כבר עשינו במשותף, לעמיתינו בחברה המרכזית, שלשמחתי הבהירו כבר בדקות הראשונות של השיחה שלא רק שהתפרצנו מבעד לדלת פתוחה, אלא גם מצאנו מאחוריה נפש חפצה.
השבוע, במקלט ששימש להופעות טרם אותה שבת וניצב ממש מול המבנה הסגור של הפאב בקיבוץ בארי, פסענו ביחד צעד ראשון במסע שמי יודע כמה זמן יארך. בחרנו בבירה “שקמה" כדי ללוות את מסענו. לא רק מפני שאף היא בת הנגב המערבי, אלא בעיקר מפני שהיא מייצגת גשר בין ההווה לעבר, לתקופת המקרא שבה הבירה הייתה המרענן הרשמי של ארץ ישראל; גשר בין האימפריה המצרית מדרום־מערב לבין מסופוטמיה שבצפון־מזרח. הן לא בכדי התגלו כאן שרידים של מבשלות בירה קדומות ואפילו של “פאבים" בני אלפי שנים.
ומתקופת המקרא להווה: המסע שלנו עד ליום שבו ייפתחו מחדש הפאבים ביישובי העוטף הוא מסע אל הלא נודע, ממש כשם שמסע הריפוי של התושבים הוא כזה. משיחות ראשונות עם מי שכבר שבו לבתיהם, התברר שככל שיום החזרה הוא רחוק במובן של בנייה מחדש, הרי שהוא רחוק עוד יותר במובן של שיקום הנפש: הן עבור רבים מהם תחל ההתמודדות האמיתית רק עם השיבה אל הבית שחולל.
אגב כך, ואגב פסח שבפתח - התברר כי על כל המקומות ששמשו כפאבים מקומיים ביישובים (בין שמדובר במבנה מגורים שהוסב לפאב, שבו נמזגו וודקה ומיץ תפוזים אל כוס פלסטיק ובין שמדובר במקומות שמראם לא היה מבייש פאבים בתל אביב), פסחו בני העוולה. אולי מחמת הסתייגותם מאלכוהול, ואולי פשוט כי בשבת בבוקר עמדו אלה בשיממונם.
בחזרה לעתיד: “הניצחון המוחלט" פנים רבות לו, ולכל אחד פרשנות משלו. עבורי למשל זה יקרה כאשר תימזג בירה מהברז בפאב של אחד היישובים ומישהו או מישהי שפסעו פנימה במטרה לשכוח ולהירגע, ייצאו ממנו יד ביד. רומנטיקן? שתיין? לא אכפת לי איך תכנו אותי, ובלבד שאם אתקשר לבקש עזרה, תזכרו שאדם ניכר בכוסו ותתייצבו עמנו מאחורי הבר: עד שיחזרו האנשים, עד שתשוב שמחת החיים.