מצ"ב מצב האומה: תשתית חיונית עד גורלית, חוט השדרה של המדינה, העם והאזרחים – הריבונות הלאומית – קורסת בכל שלוחותיה. הריבונות המדינתית היא סך כל ההחלטות הדמוקרטיות שקובעות את גורלנו, מוכּרות על ידי העולם ויש בכוחנו לממש אותן.
ארה"ב ובריטניה הכריזו: אלו הסנקציות החדשות נגד איראן
הרבנים הם אלו שנשלחו להכשיר את התגובה המתונה באיראן בקרב מצביעי הליכוד
אם כמדינה אין לך ריבונות בת תוקף, אתה נגורנו־קרבאך. אתה אויגורי בסין. אתה פלסטיני בגדה או ברצועה. בקיצור, אם אתה לא הטבח – אתה הארוחה. בייחוד כשיש לך שכנים עם תיאבון בריא, כלומר בולימיה טריטוריאלית משיחית חולנית כמו אצל המתנחלים, וצימאון לדם יהודי כמו אצל חמאס.
תנאי ראשון לריבונות הוא מערכת ביטחון ריבונית, כזו שמעולם לא הייתה לנו. גם בסבב האחרון מול השיגור ההמוני של אמל"ח איראני, היה ברור שאין לנו תקומה ללא עורף מדינות הציר האמריקאי. מערכת הביטחון אכן מצילה אותנו פעם אחר פעם, אלא שמעולם היא לא הייתה "שלנו" לגמרי.
הציבור בישראל טעה להאמין ששרידותנו, שלא לדבר כיבושינו וניצחונותינו, נובעים אך ורק מכוח זרוענו המסוקסת. דוד בן־גוריון נסוג מסיני ב־56' בפקודה אמריקאית קצרה. יצחק שמיר בלם, על פי דרישת ארה"ב, מבצע בעיראק אחרי מטח טילים במלחמת המפרץ הראשונה.
הנשיא רונלד רייגן, שניהל כמו קודמיו את עסקי הפרוטקשן של ארה"ב בעולם כולו, דרש ממנחם בגין להחזיר גדוד טנקים אמריקאיים מלבנון, ובגין נענה מיד לשגריר האמריקאי שישב בלשכתו.
אריק שרון אומנם הצהיר שישראל היא אימפריה (והוא עצמו אימפרטור), אבל כמדינאי הוא הקפיד לא לעצבן את הממסד האמריקאי. ג'ורג' בוש הבן דרש להוריד את הלחץ ברצועה, ושרון פקד על התנתקות והוסיף בונוס נסיגה בצפון השומרון.
גרועה מריבונות מדינתית שתלויה במדינה אחרת היא ריבונות הריבון המקומי שהופך לדיקטטור באותה מדינת סמך, כשכל שאר האזרחים נטולי ריבונות – וזהו בדיוק החרא שבו אנחנו תקועים כיום. בישראל המטורפת של היום מגבירים את התלות בריבון החיצוני והפנימי. בישראל שפויה יותר היו מצמצמים ככל הניתן את התלות החיצונית, דוחים את הצעת יואב גלנט להסכם הגנה עם ארה"ב ומעיפים את הריבון־דיקטטור שבתוכנו.
זוהי לפחות תוכנית תנועות המחאה, אבל לפני שניפטר כך או אחרת מבנימין נתניהו ושות', יש לנו כיום עסק עם כרסום רבתי בריבונות המדינתית. בגבולות הקו הירוק איבדנו את הריבונות בעוטף ובגליל. אנחנו שם רק על המפה ולא בשטח. שלא לדבר על איבוד הריבונות באוויר, בים וביבשה. מטוסים ממגוון ארצות נכנסים למרחב האווירי של עזה, שמבחינתנו היא טריטוריה ביטחונית ישראלית, ומצניחים סיוע כאילו אין מדובר במדינה ריבונית. הם אומנם מודיעים על כניסתם לאזור, אבל לא עומדים בתור לקבלת אישור ובדיקה, משום שאיש לא יעז להסיג אותם.
האמריקאים בונים מזח בים עזה ושוברים את הריבונות בים, שמאותגרת גם על ידי משט סיוע הומניטרי בדרך. ביבשה נכנסות אלפי משאיות הומניטריות ואיש לא בודק אותן ברצינות, וכל אגדת הריבונות בחיץ הרוחבי ובציר האורך המרכזי, שהושגה בדם, יזע ודמעות על ידי צה"ל, מתפוררת עכשיו ועשויה להתפוצץ, תרתי משמע.
רק שנבין: דחיקת הריבונות בים, ביבשה ובאוויר מול עזה היא לגמרי לטובת האינטרס הישראלי, משום שהיא מסירה חלק נכבד מן האחריות על גורל אזרחי הרצועה לטובת גופים אחרים - ומקדמת את הצבת כוחות הרשות הפלסטינית.
ומה לגבי המשילות (סוג של ריבונות) בישראל גופא? בצפון התפוררה הריבונות הטריטוריאלית, כשהשיקול הוא לספוג הרס תשתיות על פני חפירת קברים המונית. מנהלת "תקומה" והמנהלת הצפונית הלא־קיימת אינן מתפקדות, ונראה שהחזרה הביתה אחרי הבטחה מעורפלת של ביטחון בשוך הקרבות היא לא פחות מעורפלת מההבטחה לסיוע כלכלי. ברור שהחזרה – אם וכאשר כמה יחזרו – תהיה על חשבון הציבור, והאזרח הפרטי ישלם על שיקומו שלו.
אם תרצו
נסיגת הריבונות המבעיתה ביותר, ברמה של דמנציה לאומית זוחלת, היא ריבונות החשיבה העצמאית. מטחים של רעל, שנאה ופחדים שוללים מחלק גדול של הציבור הישראלי את כושר השיפוט בנושאים שמחייבים הכרעות אישיות וברמה בסיסית. מה טוב, מה רע, מה נכון ומה שגוי. אני מזפזפ לרביב דרוקר בחדשות 13, ורואה את הלסתות של המסכן הזה נשמטות בכל פעם שפנליסט, לכאורה שפוי, נלכד במערבולת השנאה והפחדים, ולא מסוגל לגמגם התנצלות על הרג חסר תועלת ותוחלת.
ריבונות אמיתית, להזכירנו, היא היכולת לחשוב ולתפקד עצמונית בלי להיות תלוי על חבל שלא אתה שולט בו, בייחוד כשהוא כרוך על צווארך. כל הרע הזה קרה וקורה בגלל השילוש הקדוש שמנהל את חיינו. שלוש הכ"פים בממשלה (כבוד, כסף, כוח). שלוש המ"מים של מנהיגם (מחריב המדינה, משחית החברה, מפרק העם) ושלושת הקופים של הציבור (לא רואים, לא שומעים, לא מדברים).
השמדתה הפוליטית של הממשלה הזו לא תתבצע ללא מפגן כוח של כל תנועות המחאה. נגד השחיתות, הכיבוש ומדינת ההלכה, ובעד החזרת כל החטופים. נגד התחרדות ובעד גיוס חרדים, זכויות נשים, קבלת להט"ב והתגייסות המגזר הערבי להדחת נתניהו. רק מפגן של כולם ביחד, של ישראל הדמוקרטית והליברלית מול היחד של ישראל הלאומנית וההלכתית, יוביל להכרעה אי"ה (הבוחר) ללא פשרות.
הצחנה שמרקיעה שחקים כבר כיום נובעת מהסיכוי לעוד פשרה פוליטית שמרקיבה על סִפה של אותה הכרעה ניצחת זה עשרות שנים. הציבור, בייחוד אחרי מפגן החולשה בעוטף וההגנה המוצלחת מול איראן, רוצה בהנהגה כוחנית. נתניהו והבן גבירים לוקחים את הרצון הקולקטיבי בהפגנת שרירים, נקמה ושופוני, ודורשים היום לתקוף באיראן (רמטכ"ל רוצה מלחמה זה בפק"ל).
בקושי נדמו הדי היירוטים, וכבר הריעו השופרות (ביניהם יעקב ברדוגו ועמית סגל) בהשראת מנהיגם, שמתקפת הנקם על טהרן יוצאת לדרך. לא יודע מה נאמר בקבינט הממוזער, אבל רוח המפקד הזו אמורה להיבלם ב־DON'T של ג'ו ביידן לטובת ניהול מו"מ אמיתי על המתווה שהציג. כל החטופים תמורת כל האסירים, הפסקת אש ומו"מ על שתי מדינות.
תוצאות המאבק תלויות בשני סוגי ריבונות. הראשונה היא ריבונותה של מערכת הביטחון בכל הנוגע להערכת המצב על פי קריטריונים של מקצועיות וסבירות, ולא על פי דרישות איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. השנייה היא הריבונות שתנועת המחאה לוקחת על עצמה בהחלטה להסיר כפפות ולנהל מאבק פוליטי עוצמתי, שבלעדיו לא ניתן להגיע לבחירות ולממשלה שעוסקת במלחמה לשם מלחמה.
נציגי המחאה בתקשורת אמורים להתנגד לתגובה ללא פרופורציות באיראן, לדרוש המשך המו"מ להחזרת החטופים בתנאים שפורטו למעלה, לאפשר לכוחות פלסטיניים לחבור לכוחות בינלאומיים ברצועה, וללכת להסדר הפסקת אש מול חיזבאללה. אם תרצו, אמר הרצל, זו תהיה אגדת פסח 2024.