הטור הזה מהווה מבחינתי אסקפיזם טהור, שנועד לרדת לשורשי "החיים עצמם", בימים של דכדוך ואווירת נכאים ברחוב. רציתי לחלוק את חוויות חיי היומיום המקצועיים, לא מנוקדת מבט מקרו־כלכלית או דרך הגירעון בתקציב המדינה. מזה יש לנו כל שבוע, לפעמים יותר מדי.
בהשקעה של מיליוני שקלים: H&O תשיק רשת מיוחדת לתינוקות ולילדים
ליברמן במתקפה: "הכלכלה צועדת במסלול התרסקות בגלל מחדלי הממשלה"
הפעם בחרתי את נקודת הראות של הרחוב על חיי היומיום, שאינם משתקפים לעומק במדורי הכלכלה. מבחינתי רחוב ביאליק ברמת גן וסביבותיו מהווים מדגם מייצג. חלק מבתי הקפה מארחים פרלמנטים שבהם ניתן לשמוע בין היתר דעות על ענייני פוליטיקה ויוקר המחיה. אני בחרתי באפשרות אחרת - החנויות ברחוב.
המעלית, המורידה אותי מהקומה השישית בבית מגוריי ברמת גן, פולטת אותי ישירות ללב רחוב ביאליק. הוא נחשב בעבר, ויש עדיין המחשיבים אותו גם כיום, כאחד ממקדשי הקניות המרכזיים באזור המרכז בכלל וברמת גן בפרט.
משולש ברמודה של ביאליק, הרצל וז'בוטינסקי ברמת גן שואב לתוכו מזומנים, כרטיסי אשראי וכל אמצעי תשלום אחר שבידי הקונים. יכולות להיווצר שם סיטואציות למכביר שבהן קונים גם כשלא צריך. קשה להילחם בפיתוי מול חנויות זולות להחריד, עם שפע אטרקציות כמו בגדי ילדים ב־10 שקלים לפריט.
מי שיגיע לקניות בשישי בצהריים יופתע לגלות כמוני שקילו מלפפונים טריים נמכר בשקל אחד בלבד, וקילו בננות ב־4.9 שקלים. המחירים נמוכים בעשרות אחוזים גם בהשוואה למחירי מוצרים דומים ברשתות קמעונאות הנחשבות לזולות, כמו רמי לוי או חצי חינם.
וזה לא רק בתחום מוצרי הצריכה. מיכאל הספר מרחוב הרצל יפתה אתכם בתספורת עם ספריי ריחני כבונוס ב־35 שקל לגבר. לרעבים מומלץ למלא את הבטן בעסקית במסעדה עיראקית ב־35 שקל. זו אינה טעות דפוס. מפתה לאכול גם אם כבר אכלתם צהריים במקום אחר.
זה לא פלא שלמקדש הקניות זורמים קונים לא רק מרמת גן ולא רק ממרכז הארץ, אלא לעתים גם מערים מרוחקות. בפרויקט הזה שערכתי לקראת פסח, דגמתי ארבעה עסקים קטנים מתחומי פעילויות שונים המרכיבים את החיים עצמם.
ביקרתי אישית בכל אחד מבתי עסק האלה, וחוויתי על בשרי את רמת השירות והאדיבות, ההוגנות, המחירים הנוחים וכן את האיכות. החלטתי שזה לא הוגן שאשמור את הטיפים רק לעצמי, והחלטתי שאת חוויית הביקור בעסקים הקטנים הגדולים הללו אחלוק לקראת פסח עם קוראיי.
מרפדיית בן אליעזר, הרצל 71. בבעלות שמעון בן אליעזר, 60, נשוי+4
אל בית העסק של שמעון בן אליעזר נקלעתי במקרה. הגעתי בעקבות קרע בבובת כלבלב של הנכדה, והייתי זקוק לתיקון קטן. הגעתי למרפדייה אף שסידור בובות אינו בדיוק בלב העסקים שלו. בן אליעזר אחז בבובה, וכמו כירורג מדופלם תפר את הקרע והחזיר לי אותה "כמו חדשה".
שאלתי כמה, ואז הוא הביט בתימהון וסירב בתוקף לגבות כסף. "לא אקח ממך אפילו אגורה עבור עבודה שנמשכה בסך הכל חמש דקות", אמר בתוקף ושבה את לבי (ואת כיסי).
ב־1 במאי ימלאו לעסק 40 שנה. "נשרתי מהלימודים", הוא משחזר. "אמא נפטרה כשהייתי בגיל 7, ובגיל 8 נשלחתי לבית יתומים ולאחר מכהן ביליתי באינסוף פנימיות. תמיד הייתי בלי כסף. האצבעות היו תמיד יוצאות מהנעליים, והמכנסיים היו קצרים בכמה מידות עליי, כי לא היה כסף. בגיל 14 התגלגלתי במקרה לתחום ונכנסתי בכל הכוח.
"היה לי חבר ששימש כשוליית רפד. כשסיים את העבודה וחזר ללימודים, הוא שאל אותי אם ארצה להחליף אותו. אמרתי שכן, ובדקה הראשונה שבה נגעתי בספה ישר התאהבתי. אבל היום אני מאוהב בעיקר בילדים שלי".
האם אנשים עדיין מתקנים נעליים או רהיטים ישנים?
"יש מעט מאוד אבל עדיין – החבר'ה הוותיקים סגרו את העסקים מזמן כי אין פרנסה. אבל המון צעירים רוצים לחדש רהיטים של סבא וסבתא שקיבלו בירושה. האוכלוסייה של המחדשים משתרעת מעשירים כקורח ועד עניים לגמרי.
"זה דבר מדהים. העשירים ביותר אוהבים רהיטים עתיקים וגם נעליים ישנות ואהובות שמחדשים אותן. אפילו לבן שלי חידשתי את הנעליים שהוא מאוד אהב. כרפד אני בדרך כלל לא מתקן נעליים, אלא רק ספות ורהיטים. מגיעים אליי אנשים שנתקעו ברחוב עם נעליים קרועות ונכנסים, לאלה אני לא אומר לא ומתקן להם".
האם יש מקרים שלא תיקח כסף מאנשים?
"בטח. בהמון מקרים. עובדת סוציאלית שמטפלת בבנות שגרות לבד ברמת גן, והרווחה מסדרת להן דירה, מבקשת ממני לתקן להן את פינת האוכל. אני מחליף את הריפוד ולא גובה אגורה; רבנית שמבקשת ממני לתרום ספה למישהו שעובר גיור.
"יש כאלה שהרוכסן שלהם משתחרר או כפתורים מכריות נפרמים, ואני מסדר ובחיים לא לוקח כסף. לפעמים אני משתמש בשאריות של עורות, ואני נותן אותם כתרומות לנזקקים. לפעמים אני מוסר רהיטים שנשארו אצלי או שמצאתי. ב־40 השנה האחרונות עשיתי הרבה מקרי צדקה".
איך השפיעה המלחמה על העסק?
"בתחילת המלחמה בכלל לא הייתה עבודה, אבל בהמשך התחילו להגיע עבודות. לא סיפרתי לך, אבל אני גם הרפד של בית חולים אסותא תל אביב, ושם הייתה הרבה מאוד עבודה בתקופת המלחמה. הריהוט בבית החולים מתוחזק היטב על ידיי. כעת העבודה חזרה פחות או יותר למה שהייתה ערב המלחמה".
האם אתה מרגיש בהתאוששות בעבודות לקראת פסח?
"יש התאוששות מסוימת. פעם הציבור היה מחכה לחגים כדי לשפץ את הרהיטים, אבל היום הם משפצים במשך כל השנה. אני מרגיש שאנשים אוהבים רהיטים, וזה דבר שמדהים אותי כל פעם מחדש, גם אם הרהיט ישן. אבל בחנויות הרהיטים מתאימים היום את הרהיט לבית, והלקוחות מעדיפים רהיטים קומפקטיים".
מה המוטו שלך בעסק?
"וואי, זו שאלה קשה. אני בסך הכל מחפש חיים נוחים. אני חושב שכסף נותן לך נוחות ויש פחות דאגות. אבל מבחינתי כסף זה לא הכל בחיים. כמו שסיפרתי, אני לפעמים עושה עבודות חינם, ואני גם תורם בסתר ללא סוף".
פִלְפֶל גורג'י, ז'בוטינסקי 80. בבעלות אבנר גורג'י, 66, נשוי+5
אחת מבירות האוכל העיראקי, לצד אור יהודה או שכונת התקווה, היא ללא ספק רמת גן. לדבר על רמת גן ללא אוכל עיראקי זה כמו לדבר על ארגנטינאים ללא אסאדו, על רומנים ללא ממליגה או על צרפתים ללא יין.
העיר מקושטת במספר יהלומים קולינריים כמו "פוג אל־נחל" ברחוב הרצל, "האופה מבגדד", וגם "פִלְפֶל גורג'י", שאותה אישית אני מעדיף. החנות קרויה על שם אביו של הזמר העיראקי הידוע פלפל גורג'י, שנפטר ב־1982. למרבה הפלא עד היום משמיעים אותו בתחנות הרדיו בבגדד.
אבנר, הבעלים של המסעדה הקרויה על שם אביו, נמצא למעלה מ־50 שנה בעסקי האוכל. 41 שנה הוא ניהל חנות במתחם קולנוע רמה ברמת גן שהתמחתה באוכל לסוגיו השונים. לפני 15 שנים חצה את ז'בוטינסקי, ועבר למקומו הנוכחי מעבר לרחוב. התמחות החנות היא במאכלים עיראקיים.
מנות הדגל של החנות הן ה"סג'יק" (מעיים ממולאים) הידוע, ו"פאצ'ה" (קיבה של פרה שממולאת בבשר כבש עם אורז) שבלתי אפשרי לסיים את החורף בלעדיה. מגוון הקובות שנמכרות במקום עומד על 20 סוגים - גבוה מכל וריאציה של מאכל בינלאומי אחר.
את האוכל מכינים שלושה מבין חמשת ילדיו ואשתו. מי שרוצה עדיין לחוות את האוכל העיראקי מוזמן למהר ולעשות את זה עוד היום, שכן במהלך פסח המסעדה תהיה סגורה.
מה הלקוחות אוהבים בדרך כלל להזמין?
"הכי אוהבים להזמין קובות מכל הסוגים ובכל הטעמים. זה יכול להיום חלק מארוחת צהריים עסקית מלאה, שעולה 35 שקל. הארוחה העסקית כוללת קובות, אורז ושתי תוספות וחמוצים ועמבה. אנחנו מכינים את החמוצים, העמבה והטורשי, ושום דבר לא נקנה בחוץ".
מה המנה המיוחדת ביותר?
"המנה הכי מיוחדת היא 'קמאר' עיראקי (מעין קרם מסקרפונה מרוכז - י"ש), שמופק מחלב ג'מוס. אני מביא את הקמאר מרמת הגולן, ואנחנו משתמשים בו רק לאכילה ולא לשימוש תעשייתי. הקרום החלבי מכיל 40% שומן וטיפ־טיפה מתקתק. אפשר לטבול אותו בדבש וסילאן יחד עם מאכל המכונה 'קאהי' (מעדן בצק שנהוג לאכול במהלך חג השבועות - י"ש).
איך הולכים העסקים מאז המלחמה?
"מאז המלחמה ניכרה ירידה בהיקף הפעילות אצל כולם. אנשים רבים נמצאים במילואים, והמצב במדינה לא הכי סימפטי, בלשון המעטה. גם המצב הכלכלי משפיע לרעה. יש אנשים שאין להם כסף לשלם, ואם מישהו נזקק, הוא יקבל אוכל ללא תשלום. אחרי הכל מדובר באוכל, ואי אפשר להגיד לא לאדם שאין לו איך לשלם. אבל מדי פעם יש גם נרקומנים, ואני לא רוצים להתעסק איתם".
האם מגיעים קונים מחוץ לעיר?
"ברור. מגיעים אלינו לקוחות מכל המדינה ולא רק מרמת גן. יש לי קליינטים קבועים מכל המקומות. חלק מספרים לי שהם שמעו על החנות, וחלק הם לקוחות חוזרים. מי שטועם אוכל עיראקי, חוזר אליי, כי זה מזכיר את האוכל של פעם מבית אמא וסבתא".
מהו היום העמוס ביותר בעסק?
"ימי חמישי ושישי הם הפופולריים ביותר. באותם ימים יש בלגן שלם, וזה תוהו ובוהו. אני מוכר את האוכל רק לאנשים פרטיים".
פון פיקסר, ביאליק 56. בבעלות רוני מור, 37, נשוי+2
כמו כל סיפור של עסק קטן מצליח, רוני מור החל את הטיפול בנושא סמארטפונים כחלטורה לפני 12 שנה. הוא ושותף נוסף פתחו את החנות, אך קודם לכן וידאו שאין שום מתחרה פוטנציאלי בסביבה. השנתיים הראשונות היו קשות, ונועדו בעיקר לבניית מוניטין.
"הגעתי לתחום הזה של הסלולריים במקרה. קודם לכן התעסקתי בג'ודו ואימנתי ילדים בתחרויות ספורט. זה התחיל אצלי כתחביב, ובהמשך הפך לעסק לכל דבר", אומר מור.
מי הלקוח הממוצע שלך?
"יש לי מבוגרים שהם די אבודים בגלל הפער הטכנולוגי העצום שממנו הם סובלים. בערך 80% מהלקוחות שמגיעים הם מבוגרים המגיעים בעיקר בנושא תפעול המכשיר. הצעירים יותר מגיעים כדי לקבל שירותי מעבדה".
האם בעקבות המלחמה יש התעוררות בביקוש לשירותים שלך?
"בהתחלת המלחמה הייתה היערכות של הציבור. לקוחות החלו להיערך עם סוללות גיבוי, מכשירים לילדים ומכשירי רדיו. כחודשיים לאחר שהתחילה המלחמה בעזה הורגשה ירידה. נכון להיום, העבודה עדיין לא חזרה להיקף שלפני המלחמה. יש לכך כמה הסברים, וזה לא רק בגלל המלחמה. יותר ויותר לקוחות חווים קשיים כלכליים. מכשירי הסמארטפון היקרים כבר נשארים על המדף ולא ממהרים לקנות אותם".
מהם הטרנדים בתחום, נכון להיום?
"זה הולך לפי חוק העדר. אייפון וסמסונג הם הנמכרים ביותר, ומבין השניים סמסונג הוא פופולרי יותר, כי הוא נוח לתפעול. אייפון מאפיין בדרך כלל לקוחות פרימיום. בגלל המלחמה קונים היום בעיקר אוזניות ורמקולים כדי לצאת לחיק הטבע ולבלות בכיף".
מהן התקלות הנפוצות ביותר בשימוש במכשיר?
"הבעיה הנפוצה ביותר היא שבירת מסכים. במקרה של שבר, ברוב המכשירים בשוק שווה לתקן, כי המכשיר עצמו יקר יותר. אבל קיימים מקרים שהמסך כבר יקר יותר מהמכשיר עצמו. יש גם תקלות של סוללות, תקלות תוכנה ובעיות בלוח.
"יש לקוחות שמגיעים אליי אחרי שהמכשיר החכם נרטב מפני שנשפך עליו משהו או שהוא נפל לשירותים. המכשירים כיום אטומים בפני רטיבות. במקרה זה מיותר לרוץ ולהכניס את המכשיר לצלחת אורז. זה כבר לא עובד. עדיף להמתין כמה שעות ולאחר מכן לשוב ולהפעיל את המכשיר. אם גם אז הוא לא עובד, עדיף להגיע אליי ואז הוא יקבל טיפול מיוחד".
מה מצב השימוש במכשירים בקרב ילדים וחרדים?
"תתפלא לשמוע, אבל ילדים כבר מכיתה א'־ב' מתחילים ללכת עם פלאפונים, ואני נגד זה. זה גוזל יותר מדי זמן מסך. גם הרבה חרדים מבקרים אצלי, אבל הם לא מתלהבים להיחשף. רובם מגיעים מאזור בני ברק והם מגיעים בסתר. פעם אחת ישבתי על הספסל מול החנות וניגשה אליי בחורה חרדית וביקשה סיגריה. היא הסבירה שבבני ברק היא לא מעיזה לעשן ברחוב, אבל ברמת גן היא יותר חופשייה".
האם יש לקוחות שאתה לא גובה מהם כסף?
"ברור. יש הרבה מקרים שאני עוזר ללקוחות אם מדובר בבעיה פשוטה. אני עוזר ל־10 או 20 לקוחות ביום בלי לקחת מהם תשלום. לפעמים הבעיה היא לכלוך בשקע, לפעמים נלחץ כפתור ותוקע את המכשיר. על תקלות כאלה אני לא מעז לבקש כסף. נתקלתי בהרבה לקוחות מבוגרים שסיפרו לי שבחנות אחרת ביקשו עבור אותה תקלה 200 שקל. כשהבינו שלא אקח מהם כסף, הם הגיבו בדמעות אושר".
מה המוטו שלך ביחס לעסק וללקוחות?
"אני מאמין שלטווח ארוך משתלם להיות ישר. לא תמיד צריך להרוויח על גבו של הלקוח. אם עזרתי ללקוח בטיפול שלקח דקה ולא עלה לי כלום, אני יכול להרשות לעצמי שלא לגבות כסף. אני רואה בכך שירות מינימלי, והרבה מאוד לקוחות חוזרים אליי בגלל זה. אבל אני לא עושה את זה כאמצעי שיווק - אלא כי זה אני וזו דרכי".
בני צעצועים, ביאליק 54. בניהול בני טהרני, 61, נשוי+6
לעוברים ולשבים ברחוב ביאליק קשה להתעלם מערימת הצעצועים בחנות הגולשת למדרכת הרחוב. כמעט אי אפשר לעבור בלי לדרוך על איזה צעצוע. במקום יש מלאי של אלפי צעצועים, אביזרי משחקי מחשב ומשחקי חברה, כדורים, בובות ושאר אביזרי שעשוע.
זה דיסנילנד בזעיר אנפין. כשביקרתי בחנות כדי לקנות משהו לנכדים, קשה מאוד היה לעמוד בפיתוי בלי לקנות דבר מה גם עבור עצמי. זו ילדותי השלישית.
על ממלכת הצעצועים מנצח בני טהרני, הנושם ואוכל מדי יום את האקטואליה של עולם הילדים. כל מה שרלוונטי בעולם מופלא זה תמצאו אצלו. העסק קיים כבר 42 שנה. האבא פתח אותו ועדיין ניצב ברקע ומספק מדי פעם עצות. כיום כל הפעילות העסקית השוטפת נעשית על ידי הבן.
מהם הלהיטים היום, ועל אילו צעצועים אתה ממליץ?
"כשהקונים נכנסים אליי לחנות, הם כבר באים עם משהו מוגדר ובקשה מסוימת. גם אם הם מסבירים לי באופן כללי מבלי לדעת את השם, אני יודע בדיוק למה הכוונה. הלהיטים היום הם משחקים סוני פלייסטיישן 4 ו־5, נינטנדו סוויץ', בראול סטארס שזה משחק מחשב, פוקימון של קלפי כדורגל ופופיט חשמלי. ויש את רול בול, שזה משהו חדש שיצא רק לאחרונה. מדובר בנייר דבק שמכינים ממנו כדורים שזורקים".
האם אתה מסוגל לספק כל צעצוע שאמא או סבתא מחפשות עבור הילדים?
"אני יכול להציע כמעט כל מה שקיים היום בשוק, ואם זה לא נמצא בחנות, הם יקבלו אותו בטווח של 24 שעות. טווח מחירי הצעצועים הוא בין שקלים בודדים לפריט ועד לכמה מאות שקלים. לחנות מגיעים כולם – ילדים, אבות, אמהות, סבות וסבים. הצעצועים משפרים מאוד את מצב הרוח של הילדים. ילד עצוב שנכנס לחנות יוצא ממנה שמח עם חיוך גדול, אחרי שקונים לו צעצוע".
יש מקרים שבהם אתה מוכן להחליף את הצעצוע?
"אנחנו נותנים אחריות לצעצועים, למעט מקרי שבר. אם הוא נשבר, אני מנסה לפנים משורת הדין לפחות לתקן. צעצוע זה כמו מכונית: אם קנית אוטו ועשית תאונה, אתה לא מצפה שיחליפו לך למכונית חדשה. אבל כאמור, אני לפעמים מנסה לתקן או לסדר. את כל הצעצועים אני קונה בארץ ולא מייבא".
איך משפיעה המלחמה על העסקים?
"במלחמה מכרנו הרבה מאוד מכשירי רדיו. בימים האחרונים, בעקבות המתיחות עם איראן, הביקוש גדול מאוד. ביום הראשון של מלחמת עזה הגעתי לחנות אבל לא הייתה עבודה. אבל גם במהלך המלחמה יש עדיין לקוחות מיוחדים שקונים לעצמם צעצועי אספנות. מדובר בכל מיני בובות מיוחדות או דמויות סיניות או יפניות או ממדינות אחרות במזרח. מדובר על בני 25־30 שאוספים את זה ליופי, אבל בונים על כך שתוך עשור הערך שלהם יעלה".
מה המוטו העסקי שלך?
"אני נותן שירות טוב בהרבה ביחס למתחרים בשוק ומגלה סבלנות רבה לצורכי הלקוחות, וזה בא לידי ביטוי גם בנכונות ללכת לפנים משורת הדין לטובת הקונים. המחירים אצלי סבירים גם ביחס לאלה שמוכרים בזול וגם ביחס לרשתות הגדולות".
