"כשאנחנו משוטטים הלוך ושוב בארץ השלווה הזאת, שאזרחיה ההגונים עוסקים בענייניהם, נהנים ממוסדות חופשיים וממידה רבה כל כך של סובלנות ומשחק הוגן בחוקיהם ובמנהגיהם - כמה מבהיל ומפחיד להבין שאיננו מוגנים ובטוחים עוד באי הזה, שהוא ביתנו". הדובר: ווינסטון צ'רצ'יל. השנה: 1934.
אי תגובה תחליש את ההרתעה? יצחק שמיר הוכיח כי ההפך הוא הנכון | יוסי אחימאיר
שנתיים קודם לכן יפן כוננה ממשלת בובות בחבל מנצ'וריה. שנה קודם לכן עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. עוד שלוש שנים יחלפו עד שיפן תפלוש לסין. עוד ארבע עד האנשלוס באוסטריה. כלומר, צ'רצ'יל מדבר ואינו יודע שמלחמת העולם השנייה למעשה החלה. רק שאף אחד לא הודיע שהחלה. על מלחמות עולם לא יוצאת הודעה מסודרת. הן מתגלות רק לאחר מעשה.
מלחמת 30 השנה נמשכה בתחילה שש שנים. מ־1618 עד 1624. הפרוטסטנטים הובסו. המרד הבוהמי דוכא. אפשר היה לסיים את המלחמה, אלא שמלך דנמרק הלותרני חשש שיעדם הבא של הגרמנים יהיה ארצו. לכן שלח כוח שאילץ את הקיסר פרדיננד השני לשכור את צבאו הגדול של אלברכט פון ולנשטיין, המצביא החשוב של המחנה הקתולי בעשורים שעוד נותרו למלחמה, שלפתע התארכה.
מלחמת העולם השלישית פרצה עם פלישת רוסיה לאוקראינה בשנת 2022. או שמונה שנים קודם לכן, עם סיפוח חצי האי קרים. או שהחלה בשנת 2023, בתקרית אזורית זניחה, שבה ארגון טרור קטן פלש למדינה שכנה וטבח ביותר מ־1,000 מאזרחיה. או באפריל 2024, עת שאיראן ירתה מטח שטרם נראה כמותו בהיקף ובעוצמה, אל עבר ישראל.
"מלחמה גרעינית – תרחיש אפשרי", הוא שמו של ספר חדש שפורסם בעברית. ספר סוחף בעוצמתו, ומטלטל במסקנותיו. קשה לקרוא בו כאזרח העולם, ולהניח שהאנושות בהכרח תתקיים עוד לזמן רב. קשה לקרוא בו כאזרח בישראל, ולהניח שאינו נוגע ישירות גם לנו. אומנם עלילת הספר מתמקדת במלחמה שהניצוץ שלה מוצת בקוריאה הצפונית. אבל המשכה המצמרר של המלחמה הזאת מלמד עד כמה קשה להכיל מלחמה מקומית ולמנוע ממנה להתפשט לשאר העולם.
למה קשה? בין השאר בשל העובדה הבאה, שלא הכרתי לפני קריאת הספר: לרוסים יהיה קשה שלא להגיב למתקפה אמריקאית על קוריאה הצפונית, משום שחלק מטילי הגרעין האמריקאיים, המיועדים למכת הנגד, אמורים לטוס מעל שטחה של רוסיה. כלומר, הרוסים – כדי שלא יגיבו בעצמם במכה גרעינית ולא יתערבו במלחמה – יצטרכו לסמוך על כך שהאמריקאים מתכוונים לפגוע רק בקוריאה, ולא ינצלו הזדמנות שהטילים כבר בסביבה כדי לפגוע גם ברוסיה. והם יצטרכו לקבל את ההחלטה אם הם סומכים על האמריקאים בתוך כמה דקות. זה הכל.
כדאי לקרוא את הספר הזה, כי יש בו מינון נכון של גילוי והרחקה. מצד אחד אפשר לזהות בו את כל מה שעלול לאיים גם עלינו. מצד שני הזירה רחוקה – קוריאה, סין, רוסיה, אמריקה. כך שהעלילה המרתקת נעשית קצת פחות קרובה ללב וקצת פחות מפחידה. צריך לפחד. צריך לפחד מאוד. לא פחד משתק שמונע פעולה, אלא פחד מטלטל, כזה שמעלה את רמת הריכוז והאדרנלין, ומוביל למיקוד ולפעולה.
ישראל של יום ראשון, אחרי יירוט רוב הטילים האיראניים, הייתה ישראל שלא מספיק מפחדת. נשמעו אפילו ביטויים מופרכים כמו "ניצחון". יכול להיות שמלחמת העולם השלישית התחילה, ואלה מדברים על ניצחון. אשליית ניצחון עלולה להיות גרועה כמעט כמו הפסד. בין השאר, בגלל מה שכתב יצחק בן ישראל ב"מעריב" כבר ביום שני.
ולמקרה שלא קראתם, הנה מה שכתב, אחרי שלל השבחים המוצדקים והמתחייבים ליכולות היירוט המרשימות של ישראל: "התקיפה האחרונה הייתה עם ראשי קרב קונבנציונליים, דהיינו – פצצות עם חומר נפץ. איראן היא מדינת סף גרעינית כבר היום: יש לה מספיק חומר בקיע לפצצות ראשונות, וזה משנה את המשחק לתמיד.
מדינת ישראל ידעה תמיד להתמודד נכון, ברמה האסטרטגית, עם אויביה. השגיאות שעשינו היו בדרך כלל טקטיות. הגרעין האיראני הוא יוצא מן הכלל: זו הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר בתולדותינו". מה שקיבלנו השבוע הוא טעימה מרה ממחירה האפשרי של הטעות הזאת.
יירטנו, הגזמנו
בבוקר שאחרי, הנוסח המדויק של ציוצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו היה כך: "יירטנו, בלמנו, יחד ננצח". כל חלקיו לא לגמרי מדויקים. יירטנו – כן, אבל לא לבד; בלמנו – לא בדיוק. הייתה התקפה, היו קצת נזקים, האיראנים לא הורתעו; על "יחד ננצח" נדבר בהזדמנות אחרת. גם על "יחד" אפשר לדבר, וגם על "ננצח". בינתיים, נדבר בקצרה על מה שקרה מול איראן. מה שקרה לפני התגובה הישראלית, שבשעת הכתיבה טרם באה.
עד לבוא התגובה זה היה, במקרה הטוב, מניעת ניצחון איראני, שזה כמובן עדיף על ניצחון איראני. אבל מניעת ניצחון של האויב אינה ניצחון שלך. דוגמה: האם שחקן שח שמונע ניצחון של יריבו הוא המנצח במשחק? התשובה היא לא. זה מצב של תיקו. עוד דוגמה: האם קבוצה שמונעת מהקבוצה השנייה להבקיע (אבל לא מבקיעה בעצמה) היא המנצחת במשחק? התשובה היא לא. גם זה מצב של תיקו.
מכאן, אפשר כמובן להפליג להרהור מסובך יותר: אולי זה היה משחק גומלין. במשחק הראשון ישראל הבקיעה (הרגה גנרל איראני), ובגומלין הצליחה לא לספוג. לכן, בסיכום שני המשחקים, היא המנצחת. אבל גם זו תהיה קריאה חלקית של המציאות. כי במציאות ישראל לא הצליחה לא לספוג. היא ספגה קצת ובלמה הרבה, וזה עלה לה בממון רב, ובמתח, ובשחיקה של ההרתעה, ובתקדים של מתקפה משטח איראן, ועוד ועוד. כך שתיקו הוא המקסימום שאפשר להציע כאן. ואפילו זה לא בהכרח התיאור הנכון למציאות שנוצרה.
נאמר דברים דומים בצורה קצת יותר ישירה: במתקפה על ישראל, איראן פחות או יותר השיגה את מטרתה. היא גבתה מחיר מישראל על ההתנקשות בגנרל בכיר, בלי לסבך את עצמה, כנראה, במלחמה מסוכנת מדי. האם כיוונה בדיוק לשיעור היירוטים הזה ולמספר הנפגעים הזה ולמידת הנזק הזאת? מן הסתם לא.
אי אפשר לעשות תחשיב כזה בלי להביא בחשבון הפתעות. אבל באופן כללי, האיראנים רצו לעשות את הדברים הבאים: הראשון, למתוח קו אדום שאומר "מי שיתנקש בבכירים שלנו יצטרך להביא בחשבון מתקפת נגד". השני, לשדר מסר של נחישות: "גם אם כל העולם יבקש, אנחנו בכל זאת נתקוף". השלישי, לעשות את כל זה בלי להסתבך יתר על המידה עם ישראל - ובעיקר לא עם האמריקאים.
איך עושים דבר כזה? בדיוק כמו שעשו האיראנים. מודיעים מראש על המתקפה, מוודאים שתהיה מספיק גדולה אבל לא מדי גדולה. מכוונים למקומות שבהם לא יהיה מספר נפגעים גדול גם במקרה של חור בהגנה. נותנים למערכות המודיעין של האויב הרבה זמן ידיעה מראש, ולמערכות ההגנה של האויב הרבה זמן להיערך.
האם האיראנים קיוו לקצת יותר פגיעות? אולי. אולי לא. המתקפה סיפקה להם הזדמנות טובה לניסוי כלים, שילמדו ממנו לא מעט. הם בחנו את יכולות המתקפה שלהם מול הגנה ישראלית משולבת בסיוע בינלאומי, ועכשיו ישבו ללמוד את החומר. הם יבדקו מה ירו, היכן יורט, מה בכל זאת עבר, באילו כלים ישראל השתמשה, איפה יורטו הכטב"מים, איפה הטילים. הרבה מאוד חומר לימוד, הרבה מאוד לקחים להפיק. המתקפה הזאת הייתה סוג של ניסוי כלים, אימון באש חיה בקנה מידה רחב. לא שצריך להקל בזה ראש, אבל גם לא כדאי להפריז בתרועות ניצחון. ישראל ניצחה אולי קצת יותר ממה שהאיראנים התכוונו, ואולי אפילו זה לא.
עכשיו אלינו: ישראל, כך נטען, התנקשה בגנרל איראני, והתמודדה עם התקפת הנגד בהצלחה. הבריתות האזוריות והבינלאומיות עבדו, מערך ההגנה פעל היטב. בכך נוצרה למקבלי ההחלטות גמישות מסוימת ביחס להחלטה מה לעשות הלאה. אם איראן הייתה מרסקת מתקני תשתית חשובים, ישראל הייתה נאלצת להגיב בעוצמה רבה. אם היה מספר נפגעים גדול, ישראל הייתה נאלצת להגיב בעוצמה רבה.
האיראנים לא רצו לאלץ את ישראל להגיב. הם רצו שתהיה לה גמישות. הם רצו שתהיה לאמריקאים אפשרות לומר לישראל משהו בנוסח "לא קרה שום דבר שמחייב תגובה שתגרור את האזור כולו לסערת מלחמה". וזה בדיוק מה שהאמריקאים אמרו. תרצו – תניחו שזה בדיוק מה שהעולם עשה אחרי הסיפוח של אוסטריה. תרצו – תניחו שזה בדיוק מה שצריך לעשות כדי למנוע מתקרית מקומית להפוך למלחמה עולמית. כמו במקרה של ראשי ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין וצ'רצ'יל, רק בדיעבד אפשר לדעת מי שוטה ומי נביא.
האם ישראל מוכרחה להגיב? כאמור, הטור הזה נכתב כאשר ישראל כבר אמרה שתגיב, אבל עוד לא הגיבה. השאלה אם תגיב, מתי תגיב ואיך תגיב – היא שאלה קשה. מצד אחד, מדינה ריבונית לא יכולה לקבל בשלווה מתקפה מעופפת נרחבת בשטחה בלי להגיב. מצד שני, התגובה תהיה תגובה על תגובה, על משהו שישראל עשתה. מצד שלישי, ישראל כבר ספגה ולא הגיבה – במלחמת המפרץ הראשונה, וההחלטה ההיא נראית בדיעבד סבירה ואולי אפילו חכמה, אף שהיו מי שפקפקו בה בזמן אמת.
מצד רביעי, ישראל עסוקה בכמה זירות, וצריך להביא גם אותן בחשבון. מצד חמישי, ישנם האמריקאים. מצד שישי, יש השלכות כלכליות. ולא גמרנו למנות את כל הצדדים. כך שההחלטה מורכבת. וכל מי שחושבים שיש עליה תשובה חד־משמעית וברורה - כנראה לא חשבו עליה מספיק.
מילון קלישאות שבועי
"איפוק הוא לא חולשה". המממ… דווקא כן. איך יודעים? זה די קל. דמיינו את האפשרות הבאה: ישראל יודעת בוודאות שהיא יכולה לתקוף את האיראנים בעוצמה, לגרום להם לשלם מחיר יקר, וגם יודעת בוודאות שאין לאיראנים יכולת תגובה אפקטיבית על המתקפה הישראלית. האם במקרה כזה ישראל הייתה מתלבטת אם להגיב או לא להגיב על מתקפת הטילים האיראנית? ברור שלא. כלומר, אם משוואת הכוחות הייתה נוטה באופן ברור לצד ישראל, ישראל הייתה פועלת בלי היסוס, ובלי צורך להקדיש זמן להתלבטות.
העובדה שיש התלבטות נובעת מכך שמשוואת הכוחות אינה נוטה באופן ברור לצד ישראל, ואולי אינה נוטה בכלל לצד ישראל. כלומר, ההתלבטות היא סימן לאפשרות שישראל תשלם ביוקר על מתקפת נגד, כי גם איראן חזקה, וכי ישראל לא עד־כדי־כך חזקה שהמחיר לא יכאב. וגם את המושג "חולשה" בביטוי "איפוק הוא לא חולשה" צריך לדייק. כשאומרים "חולשה", זה לא אומר שישראל חלשה. זה אומר שישראל פחות חזקה מכפי שהייתה רוצה להיות. לכן היא צריכה לעתים לגלות איפוק. כמו בלבנון, כשהחליטה לא לפתוח חזית שנייה במקביל לעזה, וחזית שלישית של עימות דיפלומטי, מול האמריקאים.
כן, גם האיפוק בלבנון היה סימן לחולשה. אולי גם לחוכמה. אחד הדברים שמדינה רציונלית צריכה לעשות הוא להכיר במגבלות הכוח שלה. אם ישראל מבינה שאינה חזקה מספיק כדי להשיג מטרה מיידית בהפעלת כוח מיידית, מוטב לה כנראה לגלות איפוק. ואני לא אומר שישראל צריכה לגלות איפוק מול איראן. אני רק אומר שאם תגלה איפוק, זה יהיה בהחלט סימן של חולשה.
"זה היה הישג חסר תקדים". גם זה משפט קצת משונה. הוא הופיע בכמה כותרות ב"הארץ". נחשוב עליו לשנייה וחצי: באיזה מובן מדובר בהישג חסר תקדים, במובן שישראל מעולם לא יירטה כל כך הרבה טילים וכטב"מים בבת אחת? ברור! זה משום שמעולם לא ירו על ישראל כל כך הרבה טילים וכטב"מים בבת אחת. נודה על האמת: "הישג חסר תקדים" הוא מבוא רטורי להמלצה מבצעית, "ולכן ישראל לא מוכרחה להגיב". כמובן, אין שום בעיה לטעון שמוטב לישראל לא להגיב. אבל לא מאחר שהיה "הישג חסר תקדים", כי בדיוק באותו אופן הייתה גם "מתקפה חסרת תקדים".
"הבלגה איננה אופציה" - זו כותרת לפרשנות שכתב עמית סגל, שמשמשת כאן אילוסטרציה להרבה מאוד אמירות דומות. אבל עצם הצורך לומר שהבלגה אינה אופציה מלמד על האמת – הבלגה היא אופציה. אחרת לא היה צורך לומר שאינה אופציה. מה התכוון המשורר לומר: מן הסתם שזו אינה אופציה טובה בעיניו, וזו בהחלט טענה אפשרית. ומולה אפשר להעמיד טענה הפוכה, גם היא אפשרית. כי האמת היא שמי שיש לו תשובה ברורה ונחרצת, ללא היסוס, על השאלה מה צריכה ישראל לעשות עכשיו, הוא כנראה מי שלא חשב לעומק על ההשלכות של כל צעד שישראל תעשה.
במילים אחרות: אין כאן בחירה בין מה שברור שיביא תועלת לבין מה שברור שיגרום נזק. יש כאן בחירה בין צעד אחד שיש בו נזק ותועלת, וצעד אחר שיש בו נזק ותועלת, והשקלול של מידת הנזק והתועלת, שהוא מאוד מסובך, ואולי על גבול הבלתי אפשרי (בגלל ריבוי המשתנים שאי אפשר לחזות) - הוא שיקבע מה ישראל תעשה.
"לנהוג כמו שמיר". אנלוגיות היסטוריות הן דבר בעייתי בכל אירוע, ובאירוע הזה ההקבלה ליצחק שמיר, שנעשתה על ידי עשרות רבות של צייצנים, כתבנים, שדרנים ופוליטיקאים, היא כל כך מופרכת שאינה אנלוגיה אלא פרודיה. תזכורת: שמיר החליט לא להגיב כדי לא להפריע למתקפה אמריקאית נגד עיראק במלחמת המפרץ הראשונה. האם יש כרגע מתקפה אמריקאית, או אחרת, נגד איראן? התשובה היא לא. אין, ולא צפויה להיות. קרי, מדובר בהשוואה שאין לה אפילו רגל אחת קצרה וצולעת לעמוד עליה (מה שלא אומר שאין סיבות אחרות לנהוג בהבלגה או באיפוק, או איך שתרצו לקרוא לזה – אבל לא הסיבות של שמיר).
"נס בסדר גודל היסטורי". את הנוסח המדויק הזה קראתי אצל הרב יוני לביא. אבל נוסחים דומים נשמעו מפי ישראלים נוספים רבים. כמובן, יש מי שחושבים שכל דיבור על "נס" הוא הבל, ושאין ולא היו בעולם נסים. אבל בואו נניח שזה לא המצב. בואו נניח שהיו נסים, או שאולי היו נסים. מהם נסים? לפחות בהתייחס לדוגמאות שאין עליהן מחלוקת, אלה מקרים שבהם ניכר שהמציאות חורגת מגדר הטבע. אליהו הנביא עולה בסערה השמיימה – נס. משה חוצה את הים – נס. יהושע בן נון עוצר את השמש בשמיים – נס. שמן ליום אחד דולק שמונה ימים – נס.
האם משהו ממה שקרה בלילה שבין שבת לראשון עונה על הגדרה של נס? התשובה היא לא. לא נס, לא קרוב של נס, ולא חבר של נס. איראן הצליחה לירות טילים – האם העובדה שהטילים התעופפו עד לגבול מדינת ישראל היא נס שנעשה לאיראנים? אם התשובה היא לא – והיא כמובן לא – אז גם העובדה שישראל הצליחה ליירט את רוב הטילים אינה נס.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, במאמרו של יצחק בן ישראל ב"מעריב", בספר "מלחמה גרעינית – תרחיש אפשרי" של אנני ג'ייקובסן, ובספר "לעולם לא ניכנע, מבחר מנאומיו של וינסטון צ'רצ'יל", שנאספו בידי נכדו.