התרגלנו לראות נסים בחנוכה ובפורים, אבל פסח איננו חג של נסים, ועל כן לא יקרה בו הנס. עשרות החטופים הישראלים שעודם בחיים לא יישבו סביב שולחן החג, ואולי לא יישבו סביב שולחן בכלל. מי יודע, אולי שוביהם יענו אותם במיוחד לרגל המועד, וייתנו להם לצפות בטלוויזיה שלנו, או לשמוע שידורי רדיו, שמהם יעלו זמירות חג ואמירות בנוסח "שלח את עמי", "עבדים היינו", "רשע, מה הוא אומר?".
"יש עסקת חטופים ולא ידעתי?": גוטליב טוענת - כמאה מחבלי חמאס שוחררו מהכלא
אין דרך לייפות את המציאות הזו: המשא ומתן לעסקה בעזה, שמתנהל כבר חודשיים ברציפות, נבלם שבוע לפני חג החירות. במקום שנגיע אל ערב הסדר עם חטופים רבים ככל האפשר שמוצאים את דרכם הביתה, באנו אליו כשכולם עבדים. לפחות 60 חיילים, חיילות, נשים, גברים וזקנים, ואולי גם שני פעוטות, יעברו את יום שני הקרוב הרחק מהבית. עמוק בחשכת רצועת עזה.
ולא שבתקופה הזו, שבה התנהלו מפגשים לאין־ספור, משהו התקדם משמעותית. במידה רבה, התנהל מאחורי הקלעים מצג שווא של התקדמות. כולל הדלפות שנועדו לייצר אווירה טובה. כל צד הטיל על השני את האשמה, אבל האמת היא ששניהם הציבו תנאי ברזל ולא זזו ממנו. חמאס דרשו הפסקת אש תמידית ונסיגת הכוחות, סיום המלחמה ובעקבותיו חילופי שבויים.
לא נקמתם מספיק? תהו המתווכים באוזני הצוות הישראלי בחדרים הסגורים. ישראל סירבה, והכריזה כי היא רוצה ללכת עד הסוף. המתווכים ניסו להתקדם מסביב. לפתור בעיות משניות, ואולי כך ליצור אווירה טובה, שתשכנע את הצדדים לפרוץ קדימה. חמש פעמים קרסו השיחות, עד לפעם האחרונה שממנה לא קמו. בחמאס הסבירו בנחת: בני הערובה האלה מבטיחים את חיינו, לפחות באופן זמני. אם אנחנו לא נינצל, גם הם לא ישוחררו.
בישראל רווחת ההנחה כי המבצע העתידי ברפיח יביא לשחרור החטופים. על הנייר, אין בכך כל ודאות. בתסריט אחר, שוביהם של חטופים רבים יהרגו אותם ברגע שיתקרבו אליהם כוחות צה"ל. בתסריט שלישי, רבים מהם עלולים להיהרג בחילופי האש. הסיכוי שכולם או רובם ישוחררו הודות לפעולה צבאית ברפיח אינו גדול. אם תתקיים פעולה כזו.
נוסף על כך, צה"ל בונה על הריגתם של יחיא סנוואר, מוחמד דף וחבריהם, שבעקבותיה תתמוטט שדרת הפיקוד של חמאס וכוחותיה יתפרקו לרסיסים. או אז יבואו כוחותינו, יפשטו על מקומות המסתור שבהם מוחזקים החטופים ויחלצו אותם. זו באמת תוכנית מבריקה, אלא מה, המציאות קצת פחות רחמנית. מרגע שחוליית האבטחה החמאסית תדע כי הכוחות בדרכם אליה, יהיה לה זמן מספיק להוציא להורג את החטוף או החטופים שבידה.
הנהגת חמאס היא בת מוות, ועדיין, כל עוד הם מחזיקים בחטופים, עוד אפשר לנהל איתם מו"מ. אם תושמד – לא בטוח שתהיה לנו כתובת. להילחם בחמאס עלול לקחת עוד שנה או שנתיים. בינתיים עלינו להחליט מה חשוב לנו יותר: נקם או פדיון שבויים.
חפש את האישה
תשעה קליעים תקעו רוצחיו של חלפן הכספים הלבנוני מוחמד סרור בגופו בטרם עזבו את הווילה שאליה פיתו אותו להגיע, אי־שם בהרים המשקיפים על ביירות. העיירה בית מרי, שתיירים מגיעים אליה מכל העולם כדי לראות את השרידים שהותירו בה הרומאים, היא ניגוד משווע לאירועים הדרמטיים שקרו באותה וילה לפני עשרה ימים בדיוק.
לא היה זה סתם רצח, אלא מבצע מושקע של המוסד, שהסתיים בהריגתו של החלפן בן ה־57. כך תיאר השבוע העיתון הלבנוני "אל־אח'באר" מפי גורמי החקירה. לסרור, שנראה כמו סבא חביב, יש כבר שנים מנהג מגונה במיוחד. הוא מקבל סכומי כסף גבוהים ממשמרות המהפכה האיראניים, ומוסר אותו לידי הזרוע הצבאית של חמאס, שאנשיה פועלים בלבנון. לפני חמש שנים זכה ושמו הוכנס לרשימה השחורה של ממשלת ארה"ב כמי שעוסק בכספי טרור. ספק אם חלם כי הישראלים לא רק יאשימו אותו, אלא גם יקחוהו בשבי בארצו וינקבו את גופו בכדורים.
יום אחד, בתחילת אפריל, קיבל סרור טלפון מאישה בשם זיינב חמוד. היא דיברה בלהגם של יושבי בקעת הלבנון, וביקשה את שירותיו. היא סיפרה כי היא מחלימה מניתוח, אך מישהו שלח לה סכום כסף מעיראק, שאין באפשרותה לחלצו מהבנק. ביקשה, אם אפשר, שיבוא אליה לעיירה ויביא את הסכום עמו.
סרור הגיע עם אחיינו, אמר שלום ומסר לה את הסכום. ייתכן שהודות לאחיין, החליטו רוצחיו לחוס עליו. אבל הגברת זיינב לא הרפתה. למחרת ביקשה את שירותיו שוב. סרור יצא אליה, הפעם לבדו, ומאז נעלמו עקבותיו. רק חמישה ימים אחר כך התגלתה גופתו בתוך הווילה – זמן רב שאפשר לדורשי רעתו להיעלם מלבנון החוצה. על הגופה ומסביב לה פיזרו האלמונים 6,500 דולר. כך ביקשו לרמוז, כי לא היה זה שוד. החוקרים מניחים כי 40 דקות אחרי שנכנס, כבר יצאו המחסלים מהבית בתום המשימה.
את שני אקדחיהם, גלוק־19 עם משתיקי קול, הטביעו בחומר ניקוי, ובכך מחו מהם את טביעות אצבעותיהם. גם את בגדיהם ואת הכפפות שבהן עשו שימוש. החקירה העלתה כי החוליה שכרה את הווילה לשנה שלמה ושילמה מראש 4,000 דולר לחודש. משרד התיווך שטיפל בהשכרה לא ידע כי הלקוחות הם ישראלים בכיסוי. כל המצלמות בשדה התעופה הבינלאומי של ביירות נבדקו במאמץ לזהות מי יצא ביום הקובע, 4 באפריל, עד עתה ללא הצלחה רבה. אחת הסברות הייתה כי הם עזבו בדרך הים.
פוגרום במולדתם
נחזור לעזה. ישראל יודעת לפעול בתחכום רב כשהיא רוצה. מדוע לא הניבה התכונה הזו תוצאה חיובית במשא ומתן? בליל הסדר השתא נשב כולנו סביב השולחן וניזכר במה שעשה לנו סנוואר. נספר לבנינו כי יצאנו אז ממצרים, מבית עבדים, אבל כאן, בעזה, אנחנו עוד שבויים. תמונתה של שירי ביבס המפוחדת ושני תינוקיה אדומי השיער צריכה לעמוד לנגד עינינו בזמן שנפתח ב"הא לחמא עניא". וגם מראם של לירי ונעמה ודניאל וקרינה ודורון וכרמל וארבל, ושל אריאל ואחיו דוד, ושל אלי, ועומר ועדן וסאשה ואיתי, וגם של עופר ונדב ושל שלמה הזקן וקית' וחיים ועמירם ויורם. ויתר אחיהם לצרה.
"כל דכפין ייתי וייכול", אומרת ההגדה. כל מי שרעב, יבוא ויאכל. לא השנה. אם חשבתם כי יצאנו ממצרים בעוד אחינו זועקים אלינו מתוך המנהרות של עזה, אזי לא באמת יצאנו ממצרים. עם כל הצבא האדיר והחוכמה וההייטק ותמיכת האומות ולוחמי המוסד, עשרות ישראלים חיים נותרו שם מאחור. גדלנו על הערך שכל ישראל ערבים זה לזה. על מה נגדל אנו את ילדינו, אם לא על הפקרה של בנינו ובנותינו שעברו פוגרום במולדתם. איזו חברה תהיה פה מחר. איזה הורה ישלח את ילדו לצבא שבניו ובנותיו הושלכו לגורלם. מי ילך להתיישב בגבולות, ומי יחוש בטוח במיטתו. ומי יאמין לפוליטיקאים כאשר הם שוב יגידו, "עשינו הכל, אבל הכל" - וייצאו לפגרה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל