גפן התעוררה והחזיקה את עין ימין שלה. “איה, אמא", בכתה, “זה כואב לי מאוד". העין הייתה עצומה ומעליה המון הפרשות. דלקת. המחלות הוויראליות מהגן לא זרות לי, המשמעות שלהן בעיקר היא הפסד ימי עבודה שלי. פעם הייתי שוקעת ברחמים עצמיים, אבל עם הזמן למדתי להרגיע. כך זה אצל כולם, אני והבת שלי לא מיוחדות.

שרק יעבור כבר | מרסל מוסרי
תות חמוץ | מרסל מוסרי

למעלה מזה, לפני שאני מתחייבת לפרויקט עריכת ספר, סדנה או כל דבר אחר, אני מיידעת שיש לי ילדה בת 3 ושמקרים בלתי צפויים יכולים לקרות. הרוב מקבלים זאת בהבנה ובהכלה, אבל היו כבר כמה מתחכמים שחשבו שהמציאו את הגלגל וכתבו לי דברים כמו “נו, אז תקראי לסבתא", "אז תביאי אופר", "אז תעבדי כשהיא איתך".

הם כבר לא איתנו (כלומר הם בחיים, לא הרגתי אותם חלילה, אבל לא ברדיוס שלי). נסענו לרופאה שנתנה מרשם לטיפות עיניים ושטיפות, והשעה הייתה רק בעשר בבוקר. “גפן, רוצה ללכת למוזיאון?", שאלתי. טוב, זו האטרקציה הפתוחה היחידה בשעות האלו. "מה זה מוזיאום?", שיבשה את המילה. “מקום גדול גדול עם ציורים ופסלים ודברים יפים", הדגמתי לה בעזרת הידיים וניסיתי להיות הכי תיאטרלית שאני יכולה.
“לא", פסקה באחת, “גן שעשועים".


אז הלכנו לגן השעשועים והתגלשנו והתנדנדנו ושיחקנו מחבואים כשהיא סופרת בעיניים פקוחות, והנה השעה 11. “עכשיו נלך למוזיאון?", שאלתי. “עם הציורים?", ענתה. “כן", חייכתי בהתלהבות. "לא! בורקס". אז הלכנו לקנות בורקס וטרופית, ואכלנו וצחקנו ומישהי שעברה שם שאלה “מה יש לילדה בעין?", והסתכלה עליי במבט מאשים. “קצת התעצבנתי עליה אתמול, רק ככה היא לומדת", השבתי, והאישה לא הבינה את הבדיחה. לא נורא. כשסיימנו הייתה השעה 12. “גפן", אמרתי, “או מוזיאון או הביתה לישון צהריים". “מוזיאום!", אמרה, “זה מאוד יפה שם".
נוכלת.

נסענו למוזיאון יעקב אגם בראשון לציון. בדרך כלל יש שם פעילויות נפלאות לילדים, אבל הפעם המקום עמד ריק. חלפו רק יומיים אחרי מתקפת הכטב"מים של מעצמת הגונדי, ואנשים עדיין חששו לצאת לבילויים כאלו ואחרים. נכנסנו למוזיאון היפה, היא הביטה בתמונות הצבעוניות, באחת מהן היה משולש תלת־ממדי כזה וצבעוני מאוד. שאלתי אותה “גפן, מה את רואה פה?". “מגן דוד", אמרה בלי לחשוב יותר מדי, “זה של מדינת ישראל, והחיילים שומרים עלינו, את יודעת? הם צועדים שמאל־ימין־שמאל", פסקה והחלה לצעוד ברשמיות. מפגן כוח צבאי באמצע מוזיאון בראשון, זה עוד לא היה לי.


אחד המיצגים שם היה קיר גדול עם עבודת וידיאו, ובעבודה מוצג סרטון של אגם מואר בקרני שמש אחרונות וסנפיר של כריש מבצבץ ממימיו בכל כמה שניות. אני לא מתלהבת בקלות, אבל אפשר היה להרגיש כאילו זה ממש מולנו. צילמתי את גפן עומדת מול זה, בהתחלה ניגשה בחשש, חשבה שאלו מים אמיתיים, עד כדי כך זה טוב, ואז נעמדה מול זה והופנטה. הביטה בזה שלוש או ארבע דקות ארוכות, זה המון זמן לפעוט.


עמדתי מאחוריה ולא הפרעתי, לא הדרכתי ולא ניסיתי להלהיב. הסתכלתי בה רואה אומנות, חדוות הפעמים הראשונות, כמה יפה זה. עיניה נצצו, לפעמים לחשה מילים כמו “הנה הכריש, עכשיו הוא הלך לאמא שלו, השמש שוקעת, כבר מאוד מאוחר". נזכרתי בסצינה ההיא מ"הקיץ של אביה", כשהמורה לפסנתר מנסה לדלות מהתלמידות שבאו מהמשפחות המבוססות והתרבותיות מה הן רואות בתמונה שהציגה את "אגם הברבורים".

כולן אמרו דברים כמו “יש ברבורים והם באגם, והם שוחים" ורק אביה, שעמדה בפתח הדלת עם סמרטוטים לראשה שמכסים על הקרחת שעשתה לה אמה, סיפרה סיפור על הברבור שהיה פעם נסיכה ועל האגם שהציל אותה (סלחו לי אם זיכרוני בוגד בי, אבל בוודאות, זה ספר הילדים שהכי אהבתי).


התיישבתי על ספסל בצד והנחתי לה, רציתי שתמצא את הסיפור לבד, וגם אם היא קטנה מדי, שתתבונן, אלו הרגעים שלה ולא אפריע. רגע אחרי הגיעה המשגיחה ואמרה לי לקום, מתברר שהספסל שישבתי עליו הוא מיצג בפני עצמו. יופי. כשהגענו הביתה, החלפתי לה בגדים, הכנתי ארוחת צהריים (דג בתנור ואורז צהוב, לאלו שצריכים את כל הפרטים) ושטפתי לה את הפנים במים חמימים.

אחר כך התחננתי לשים לה את טיפות העיניים, אבל היא סירבה ובכתה וכל כך רציתי לוותר לה, אבל העין נראתה ממש גרוע, ועם כל הכבוד למלחמה הכוללת העומדת בפתח, אני לא יכולה לתת לה להיות משה דיין. אז השכבתי אותה, פתחתי איכשהו את העין וטפטפתי לה טיפות. היא קצת בכתה, אבל חיבקתי אותה חזק וישבנו לאכול יחד. כואב לי לראות אותה ככה, ובעצם לאיזה הורה לא כואב לראות את ילדו סובל או לא בקו הבריאות?


היא לקחה חטיף ובאה להתיישב בחדר האמבטיה ולצפות בי מתקלחת. אני לא אוהבת להשאיר אותה לבד, אז היא מתלווה אליי. כשחפפתי את השיער, היא הסתכלה על בטני וראתה שם את הצלקת הארוכה מהניתוח שעברתי. “אמא", שאלה, “זה כבר לא כואב לך?".
נחרדתי, שכחתי לגמרי מהצלקת, מלבד פעם או פעמיים שראתה בטעות, השגחתי שלא תיתקל בזה, זה לא דבר נחמד לראות.
“מה פתאום כואב?", השפרצתי על זה מים, “את רואה? כלום!".


“וזה יעבור לך?", שאלה. “בטח". “מתי?". “בעוד כמה ימים", עניתי. “בקיץ?", אכלה מהחטיף. “כן". “אוקיי, אמא, היום היינו במוזיאום, נכון?".
“נכון", חייכתי אליה. והיא התחילה לספר לי על הכריש שפגשה שם וכמה הוא לא הפחיד אותה כי הוא בכאילו. בלילה, כשהיא נרדמה, שמתי לה שוב טיפות, הפעם לא הצלחתי כל כך, אבל לא התעקשתי, ידעתי שגם ככה זה יחלוף מעצמו אף על פי שהמשמעות די קשה, כי זה משבש לי את כל השבוע ומיד אחריו מתחילה חופשת פסח. אבל עברנו את פרעה.


על המרקע הייתה כתבה ובה סיפר איש אחד על כל חבריו, גם כאלו שהם הייטקיסטים וגם כאלו שמצבם הכלכלי לא להיט, שעוזבים את הארץ מחשש לילדיהם ולעתידם פה. “דוקרים ברחובות, מלחמות כל שני וחמישי, עדיף להגר למקום מסודר עם קהילה יהודית יציבה ומגובשת", אמר. יש לי הרבה מה להגיד ואיך לבקר את זה, אבל קטונתי, אלו חייהם, שיעשו איתם מה שהם רוצים.

התקופה קשה מאוד, כלכלית, מוראלית, לאומית, אני כותבת אליכם ממזרח ראשון לציון ומטוסי קרב חגים מעל ראשי, אין לי מושג אם תפרוץ מחר מלחמה או לא ואם יש לי מספיק סוללות לטרנזיסטור שאמי כפתה עליי לקנות. אבל טוב לי, הרפואה פה הצילה לי את החיים רק לפני חודש, הבת שלי נמצאת בגן נהדר, המקרר מלא, ואם קצת קשה, בחוץ יהיו אלף ידיים שיושטו אלינו בבקשה לעזור (חוץ מהגברת שפגשתי במאפייה, מבחינתה אני מוקצה).

לגרוש שלי יש אזרחות אמריקאית ובכל זאת ולמרות הפצרות משפחתי, אני לא רצה כדי לברר על אזרחות כזו לבת שלי, אולי זה נשמע ניאנדרטלי ואולי מתחסד, אבל זו ארצי, מולדתי, ועל הדבש ועל העוקץ אשאר בה. כיביתי את הטלוויזיה ופתחתי את העלון שקיבלנו מהמוזיאון, מה מסתבר? המשולש הצבעוני ההוא שראינו, זה באמת מגן דוד. חייכתי לעצמי, ורגע לפני שנרדמתי תשושה על הספה, התגאיתי. עם דלקת או בלי, המבט של הבת שלי בכיוון הנכון.