לצערי, אני פשוט לא סובל מצות. המרקם, הטעם, היובש. קשוח בגרון. כמו נסורת. אל תספרו לי סיפורים. לא משנה מה מנסים לעשות איתן: לטגן, לשקשק, לפרק, זה לא עובד. הכל אותו דבר. גומר אותי. את שאר סממני החג לעומת זאת אני אוהב, ואפילו מאוד. זה מתחיל בניקיונות ואוורור הבית. לכמה ימים סוף־סוף החלל הפרטי שלנו עמוס בניחוח זהב ובתחושת רעננות. ריח החיתולים הקבוע, שמשולב בארומת במבה וגרביים של גן ילדים, מפנה את מקומו זמנית, ובציווי אלוהי הופך לבריזת אורנים ולבנדר.
אם החטוף נגד נתניהו: "איבד אמון, מקפיד להפעיל את מכונת הרעל"
בנוסף, האירוע מאפשר להזליף תוספת ורבליות, פילוסופיות והלכתיות למירוקים ולשאיבות ומייצר הזדמנות מצוינת עבורי לחפור לבנות שלי על כל מיני ערכים שבדרך כלל אין להן סבלנות לשמוע. משום מה כשאני מוסיף להרצאות הטרחניות שבוקעות מפי את המילים "חג ומסורת", הכל לגיטימי. אוזניהן נפקחות.
אין דבר שאהוב עליי יותר מאשר להיות מליץ יושר, בגיבוי גורם עליון: "ניקיון על שום מה…" ושאר הגיגים שנשמעים ממני למשך ימים ארוכים, עד שמגיע הערב הגדול, ליל הסדר. האירוע הכי כבד ביומן השנה היהודי. היום הזה מתחיל בפקקים ונגמר בפקקים, ובאמצע ההגדה. שירים, קריאה משותפת ורגעים שאי אפשר בלעדיהם, והכל קורה במהלך ישיבה ארוכה ומתישה ובדרך כלל, די מבדרת.
בדיחת הביצים הקשות ומי המלח, המבוכה והקסם בעת קריאת הקושיות בידי הקטנטנים לצד התמוגגות פלוס לחלוחית בעיני מבוגרים, שכבר רואים בעיני רוחם איך הגוזלים עוזבים את הבית. וישנו גם האפיקומן והכוח הרגעי שהוא מעניק לדוד רחוק ואנונימי על פני כל באי הבית, השכרות של האורחים שמזגו יותר מדי ל"ארבע הכוסות", גפילטע ורגל קרושה - מאכלים שאין להם זכות קיום מחוץ לליל הסדר וכמובן בואו של אליהו הנביא.
אצלנו יצרו משהו ייחודי: כניסה של אליהו הביתה, שהפכה כבר למסורת משפחתית ארוכת שנים. בסבבים קבועים, מדי ליל סדר, אחד מבני הבית מתחפש לאליהו, בדרך כלל בעזרת פיסת בד בהירה. תוך כדי מילוי התפקיד הוא יחלק מתנות לצעירים ויפליא בשירים וזמרורים שמהללים את הנביא. מין חלטורה שמצחיקה את כולם, עושה שמח לילדים ונחתמת בביקורת אומנותית של יושבי השולחן בנוגע לרמת האמינות של מי שגילם את הדמות באותה השנה.
בחג הקודם אני זכיתי לכבוד. התכוננתי היטב להמחזה. השקעתי בתחפושת. סדין בוהק ונקי עטף את כתפיי, כובע קסקט הונח על ראשי (לא סביר שאליהו חבש דבר מהסוג הזה, אבל לא הייתה לי פאה מתאימה ויש גבול), וקמבנתי, בסיוע דבק מגע, זקן לבן מצמר גפן.
ערוך ודרוך נכנסתי מהדלת כרוח סערה ובתזמון מושלם כאליהו. ייתכן שהגזמתי במחוות הדרמטיות. עם הופעתי המרשימה הבת הבכורה התחרפנה, עד שכמעט נחנקה מלחץ והפתעה. אחרי ששתתה כוס מים ונשמה עמוק, התאוששה, בכתה בקול גדול ומתוך מצוקה וזעם בעטה ברגל של אליהו המשולהב. בשל מצב הביש שנוצר, נאלצתי להיחשף ולהתנצל בפניה. הלכה התחפושת אך נרשם פולקלור, שתועד היטב בכל אייפון אפשרי, שייזכר לשנים, תוך צילוק אפשרי של נפשה של מיכאלה.
אז פעם היה כיף בפסח, עם המסורת והטקסט הנהדר של ההגדה שעשה משהו בלב. כעת אנחנו בעולם אחר לגמרי. איך אפשר לשמוח, להשתטות ולהכיר תודה במצב הנוכחי? כיצד אוכל להסביר לבנותיי ואפילו לבוגרים ולעצמי על חשיבות החופש בהיסטוריה היהודית, כשהאחים והאחיות שלנו שבויים אצל רוצחים ונשארים שם, גם בגלל פוליטיקה קטנה? זו תהיה צביעות גמורה.
איך נקרא בקול ובגאווה על כך שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים ונבקש לייצר סולידריות עם אבות אבותינו, כשיש אנשים כאן ועכשיו שאינם נכונים לסולידריות עם בני דורם, שחווים בהווה עבדות ושעבוד נוראיים? מי מרגיש נוח לדבר על זהות משותפת, גורל וטקסים שכולם מבצעים ביחד, כשחוץ מהסמנטיקה אין בין חלקים רבים בעם שום דבר משותף, וגרוע מזה - אפילו לא חמלה זה כלפי זה?
את החג הזה במשפחתי נציין ולא נחגוג. הוא יהיה מצומצם, שקט ובעיקר עצוב. החובה שלנו היא להחזיר את החטופים, להוציא אותם ממצרים הנוכחית, מידיו של פרעה החמאסי, ורק אחרי זה אולי נוכל שוב לקרוא בהגדה ולהאמין למה שכתוב שם על עצמנו.