שני הדברים האהובים עליי בעולם הם: להתאהב ומטוסים. לא בהכרח בסדר הזה. להתאהב זה תחביב ארוך שנים שלי, שאותו אני מטפח בקנאות, אך כזה שהחל רק בשנות ה־20 לחיי. מטוסים לעומת זאת הם אהבה ותיקה יותר. כבר כילד בן 4־5 אחד הדברים שהיו אהובים עליי היה להדביק דגמי מטוסים (בעיקר של מטוסי קרב). ביליתי שעות על גבי שעות עם דבק מגע, מדביק חלקי מטוסים - כנף לגוף המטוס, מבערים אחוריים לאחורי המטוס, מדפי הכוונון בכנפיים.
להיות חכמים: צריך לקבל החלטות שלא ישאירו אותנו לבד עם הסכנה האיראנית
וכשלא הדבקתי חלקי מטוסים מפלסטיק, נהגתי להביט לשמיים ולזהות את כלי התעופה שבשמיים. גרתי במיקום גיאוגרפי כזה שהביא לי לטווח הראייה גם מטוסים רבים מבסיס חצור (בעיקר F16i) וגם כאלה מבסיס תל נוף (F15 ומסוקי קרב). לעתים אפילו הייתי יכול לשמוע את האזעקה של הטייסים בחצור - אותה אזעקה שמסמנת להם לרוץ ולעלות למטוסים שלהם - ואני נדרכתי ויצאתי החוצה והבטתי לשמיים לראות איזה להק המריא וכמה מטוסים הפעם יצאו, מאיזה סוג ומה המרחק ביניהם.
בשמיים שלי לא היה אלוהים אלא חתיכות מתכת תוצרת מקדונל דאגלס (יצרנית ה־F15 והפנטום הוותיק והטוב, שהיה הפועל האריתריאי של חיל האוויר לאורך השנים) ולוקהיד מרטין (F16 לסוגיו וכיום גם ה־F35, שהפך לשליט הבלתי מעורער של השמיים). גם את מטוסי התובלה (ההרקולס למשל) ואת מטוסי הנוסעים הגדולים (על שלל דגמי הבואינג ודגמי האייר־באס) ואת המסוקים הקלאסיים (מהיסעור ועד האפאצ׳י והקוברה) אני יודע לזהות אבל פחות מתרגש מהם. בגדול אני מעדיף את אלו שיודעים לעבור את מהירות המאך 1, אלו שחוצים את מהירות הקול באלגנטיות.
אחר כך, כשהגעתי לבית הספר וכולם כינו אותי ״אסטרונאוט״, זה התאים לי, כי ידוע שכל אסטרונאוט במקור הוא טייס מצטיין, במיוחד של מטוסי קרב (ניל ארמסטרונג, אילן רמון לדוגמה). עקרונית, לפי תסריט המקורי הייתי אמור למצוא את עצמי בהמשך החיים בטקס קבלת כנפיים בבסיס חיל האוויר בחצרים ולהתמיין לאחת מהטייסות. אך במציאות מה שקרה זה שהטקסים היחידים שמצאתי את עצמי בהם היו טקסי סיום במכוני גמילה שונים, אחרי שהמראתי רק בראש שלי בחסות מיטב הסמים שהכימיה האנושית יכולה להציע. במקום להיות טייס קרב ולהפיל מטוסי אויב הפלתי בעיקר ראשים בבאנגים שונים.
אין ספק שבגרתי והפכתי לטייס פוטנציאלי מתוסכל ואת מכלי התסכול הגדולים שלי אני מרוקן באופן מתמיד בצפייה מתמידה והדוקה בסדרת המופת ״תעופה בחקירה״ (בערוץ נשיונל ג׳יאוגרפיק). אותה תוכנית שבה חוקרים תאונות טיסה, מנתחים אותן מכל כיוון ומגיעים למסקנה מה הוביל לאסון - האם זהו כשל טכני של גלגל שהתפנצ׳ר וחלקים ממנו עפו על מכל הדלק וגרמו להתלקחות, כמו בטיסה 4590 של אייר פראנס שמככבת בפרק 7 של עונה 14; או שמא מדובר בשיקול דעת מוטעה של הטייס, כמו בטיסה 593 של אירופלוט, שבה הטייס החליט לתת לילדיו לשחק בהגאי המטוס ובתוך כמה דקות כל נוסעי המטוס מצאו את מותם כשהמטוס צלל אל תוך ערבות סיביר (עונה 3, פרק 10); או אפילו טעות אנוש מצערת, כמו זו של אנשי מגדל הפיקוח בנמל התעופה בטנריף, שדיברו זה עם זה בקשר והביאו לכך שטייס חברת KLM לא הצליח להבין את ההוראות שלהם, נכנס למסלול ההמראה, התנגש חזיתית בג׳מבו של חברת פאן אמריקן והותיר אחריו לא פחות מ־583 הרוגים ופרק מצמרר בעונה השלישית של ״תעופה בחקירה״.
אני צופה בה בלילות, נרדם איתה, וככה גם החלומות שלי מקבלים ממד אווירי. בהתחלה חשבתי שאני לבדי, אבל אז גיליתי שאני חלק מתנועה רחבה של אנשים בלויים שהולכים לישון בחסות הסדרה ״תעופה בחקירה״. זה קרה כשראיתי באחד הפרקים של ״ארץ נהדרת״ שגם שאולי נרדם עם "תעופה בחקירה". אז הבנתי שאני לא היחיד שמעסה את בלוטות השינה שלו עם עלילות אווירודינמיות בשחקים.
והנה ממש זה עתה המציאות המזרח תיכונית סידרה לי ליל תעופה בחקירה בלייב, בחסות התקיפה האיראנית ב־14 באפריל. זה היה לילה מלא אווירודינמיקה ובליסטיקה. ככל שהלילה נמשך הצטבר עוד ועוד מידע על כלי התעופה שלוקחים חלק במשימה. ההתרגשות שלי הגיעה לשיאה כשהסתבר לי שכנראה שגם מטוסי F18 (שאינם מצויים בשימוש בחיל האוויר הישראלי ולכן הם פחות מוכרים בארץ) שהוזנקו מנושאת מטוסים אמריקאית בסביבה, השתתפו בחגיגת ההגנה האווירית. פרט להם כיכבו מטוסי ה־F15 הישראליים וכמובן מטוסי ה־F35 הטריים, שמוכיחים יום אחרי יום כמה היה שווה לרכוש אותם למרות עלותם הגבוהה.
היו גם שברירי מידע באותו הלילה שסיפרו לנו על מטוסי תדלוק, שגם הם הוזנקו לאוויר ואפשרו למטוסי הקרב להאריך את הזמן שלהם בשמיים, וגם מטוסים קטנים יחסית (מסוג ״נחשון״), שתפקידם לעזור בשליטה ובבקרה האווירית, בקליטה ובניתוח אותות ויש להם עוד כל מיני פונקציות שלעולם לא נדע מה הן עושות בדיוק.
האמת היא שהיה זה לילה שהחזיר גם לא מעט זוהר לחיל האוויר הישראלי, שבמלחמת ששת הימים מניותיו נסקו אך עם השנים והבלאי והמלחמות הישראליות הפחות מוצלחות, מניותיו צנחו. חיל האוויר הישראלי הוא באמת פלא אדיר של טכנולוגיה ומיומנות וכוח אדם נדיר, וליל הבליץ האיראני היה ההזדמנות של חיל האוויר להוכיח את הטענה הזו. הייתי ער כל אותו הלילה המופלא הזה, ולראשונה זה הרבה זמן הרגשתי נחוץ כשהסברתי לחברים בקבוצת הוואטסאפ שלנו את החשיבות של כלי התעופה שמשתתפים במופע ההגנה הגדול. סוף כל סוף היה בי שימוש כמאגר עצום של ידע אווירי. לרגע הרגשתי הכרחי, נחוץ.
מבחינה עקרונית אין לי ספק שהייתי אמור לגדול, להפוך לטייס בטייסת ברמת דוד או בחצרים ואחרי הפרישה לפלס את דרכי בחברת בואינג, עד לתפקיד ראש השלוחה האירופית של החברה. איכשהו הדברים השתבשו ובצורה הכי משובשת שיכולה להיות. אבל הודות לאיראנים, גם אני, כמו מערכות ההגנה האוויריות, פרחתי בליל 14 באפריל. כשעלה השחר, אחרי שעות שבהן הוכחתי עליונות אדירה בקבוצת הוואטסאפ של החברים כפרשן לענייני תעופה, האדרנלין ירד והתכוננתי ללכת לישון. ״תודה שטסתם דיין אייר־ליינס״, כתבתי בקבוצת הוואטסאפ ונכנסתי אל מתחת לשמיכה.