1
בין מאות הדיירים בבית האבות לקשישים גריאטריים ותשושי נפש תפסה לי את העין דמותו המצומקת של קשיש שהיה יושב כל שבת על כיסא גלגלים מול דלת הכניסה לחדר האוכל במשך שעות ועיניו בוהות לכיוון הדלת.

מתוך סקרנות שאלתי את אחת האחיות מי הוא, והיא אמרה שהם יודעים שהוא ניצול שואה, שהוא מתקרב לגיל 100 וכמעט אינו מוציא מילה מהפה. הוא מנומס, עדין, אין לו דרישות או בקשות מיוחדות, חוץ מבקשה צנועה: שבימי שבת וחג יאפשרו לו לשבת מול דלת הכניסה. “הוא מחכה שמישהו יבוא לבקר אותו, אבל אף אחד לא בא".

שבת אחת שאלתי אותו אם הוא רוצה שאוציא אותו לחצר, לשאוף קצת אוויר צח. הוא הביט עליי בעיניים עצובות ולחש, “אני מחכה לאורחים". האחות שעומדת ליד אומרת לי מאוחר יותר כל הכבוד על זה שהצלחתי להוציא ממנו כמה מילים. “אנחנו קוראים לו 'השתקן', כי אף פעם הוא לא מוציא מילה מעבר ל'תודה', 'בבקשה', 'שירותים', 'לחם'".

הסקרנות שלי לגבי השתקן גרמה לי שבוע אחר כך, כשבאתי לבקר את הוריי, לשבת לידו ולנסות לדובב אותו. לקחתי אשכול ענבים וכמה דובדבנים שהבאתי להוריי, שמתי אותם על צלחת והצעתי לשתקן תוך שאני מציין, “פירות נפלאים יש לנו בארץ ישראל". השתקן נעץ בי את עיניו כמו שואל, “מה הנודניק הזה מציק לי". להפתעתי הוא הושיט יד ולקח ענב אחד ודובדבן אחד ואפילו חייך חיוך קטן. “אסור להתרגל לדברים טובים", הוא לחש וניכר בו שהוא נהנה מהפרי המתוק.

בחיוך קטן, כמו ממתיק סוד, הוא אחז בידי ואמר: “אני מחכה לילדים, הם גרים באמריקה והבטיחו שיבואו לפסח, הם מאוד מצליחים שם, אמרו שגם הנכדים והנינים יבואו". האחות המסורה כבר הכינה אותי לכך שהשתקן מחכה חודשים ארוכים לביקור של הילדים והנכדים והנינים, אבל הם מעולם לא ביקרו אותו. האחות אמרה לי שלפעמים הוא שואל אם היה לו טלפון, אבל גם טלפון לא היה.

ניסיתי לדובב את השתקן, אבל הוא סימן לי באצבע על פיו, כמו אומר: שתוק, אל תבלבל לי את המוח. שתקתי והמשכתי לשבת על ידו. אמא שלי הגיעה ושאלה את השתקן לשלומו. “זאת אמא שלי, שמה שרה", אני מציג אותה לשתקן. הוא נעץ בה מבט כואב ומלמל “שרה שלי נרצחה בפולניה". בא לי לבכות. אמא שלי קלטה את הסיטואציה וחזרה לחצר בית האבות, לשבת עם אבא שלי. הזקן נעץ בי מבט עצוב. “אתה ילד טוב, לך תשב עם אבא ואמא. הילדים שלי יבואו עוד מעט".

הסקרנות הרגה אותי. אני ביקשתי באופן חריג מאחד המנהלים של בית האבות לבדוק לי מה כתוב ברישומים של בית האבות על השתקן. למען האמת התשובה לא הפתיעה אותי. הוא ניצול שואה, אלמן, אין לו ילדים. המשורר דוד אבידן כתב שיר נפלא, קשה וכואב. “אדם זקן" שם השיר.

אדם זקן מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח
ושם המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו...שבגילו...

אדם זקן מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב...
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן...

אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה,
מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
אם הלחישות רומזות,
שזה לילו האחרון
אדם זקן מה יש לו בערבו.
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו

2
מדי שנה לקראת חג הפסח מופיעות בתקשורת ידיעות על עלייה גדולה בבקשות מהציבור לעזרה בחבילות מזון לחג. בידיעות דואגים לציין שבין המבקשים קשישים, עניים וניצולי שואה, ואנשים טובים תורמים.

כמעט כל שנה ישנם דיווחים על פריצה וגניבה ממחסני הארגונים הדואגים לעניים, והציבור מתבקש להגדיל את תרומותיו. אזרחים פרטיים מארגנים חבילות מזון לנזקקים, ומספרי הנזקקים עולים כל שנה, כך עולה מפרסומי הארגונים השונים העוסקים במצווה החשובה. איפה המדינה? איפה משרד הרווחה? משרד האוצר? יש פיקוח על מה שנעשה בכספי התרומות?

במדינת ישראל המשופעת בנוכלים, רמאים וארגוני בלוף, ישנם אנשים רעים שמנצלים את מצבם של אזרחים במצוקה. מדי פעם נעשים תחקירים בתקשורת, והנוכלים נחשפים, אבל מערכת המשפט רחמנית, מערכת התביעה רשלנית, והנוכלים חוזרים מדי שנה לסורם.

3
אנשים מברכים אותי ב"חג חירות שמח", לא יוצא לי מהפה "חג שמח". איזה חג? איזו חירות? איזה שמח? איך אפשר לחגוג? איך אפשר לזלול ולשיר ולשמוח ולברך?

עברה חצי שנה מאז “שמחת תורה", חג שבו נרצחו, נאנסו, עונו ונלקחו בשבי נשים וגברים, קשישים וטף. מי יכול לשמוח? 133 אזרחים שלא ידוע כמה מהם חיים נמצאים בשבי חמאס אי־שם ברצועת עזה הארורה. אלפי חברים ובני משפחה שלהם בוכים יום־יום, לילה־לילה על קרוביהם, אהוביהם. אלפי חיילים נלחמים, ואלפי בני משפחותיהם חרדים לגורלם וחוששים משלושת הקצינים שיידפקו על דלתם. מי יכול לשמוח, לצהול ולזלול? אני לא.