פקודת המבצע ליציאת מצרים התפרסמה בפרק י"ב בספר שמות. מצרים כבר ספגה תשע מכות, אבל פרעה עמד בסרבנותו. היה צורך בעוד מכה אחת, אחרונה.
בני ישראל נשלחו לבחור עז או כבש, לשחוט אותם בי"ד בניסן, לסמן את משקוף ביתם ואת שתי המזוזות בדמם, לצלות אותם ולאוכלם כשהם מוכנים למסע: מותניהם חגורים, נעליהם על רגליהם ומקל הנדודים בידם. היה זה ליל מכת הבכורות במצרים, אך על בתי בני ישראל המסומנים בדם – יפסח. "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'".
אחרי מאות שנות שעבוד, עבודת פרך והניסיון הראשון לרצח העם היהודי בשיטת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" – אין עוד שאלה מדוע היה צורך להכות מכת מוות את מצרים. אבל מותר לתמוה: למה צריך אלוהי ישראל להכות גם ב"אלוהי מצרים"? פרעה הוא אל חי. וגם הוא יוכה באותו לילה. אבל שאר "אלוהי מצרים"? פסלי חומר – למה צריך "לעשות בהם שפטים"?
מטרות המלחמה לאחר טבח שמחת תורה הוגדרו כ"חיסול התשתית הצבאית של חמאס והסרת שלטונו ברצועה". לאחר מכן נוספה גם החזרת החטופים כיעד ראשי. ומיד קפצו חכמים ומתחכמים והכריזו כי אי אפשר לחסל את חמאס, "כי חמאס הוא רעיון".
שום היסטוריון ישר לא היה משמיע שטות כזאת. הרי גם הנאציזם היה "רעיון", אידיאולוגיה גזענית ורצחנית, והיא חוסלה כשהובסה גרמניה. וגם המשווים את מעשי חמאס לאלו של הנאצים יודעים כמובן כי שנאת ישראל והרצחנות של חמאס יונקות ממקורות שונים לחלוטין.
אבל כשבאו "המומחים" והסבירו לנו שאי אפשר לחסל את חמאס, הם לא באו לטעון כי האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית המוסלמית כבר נפוצה מדי מכדי שנוכל לחסלה. גם דאע"ש ואל־קאעידה כמעט נעלמו כשחוסלו ראשיהם ונשמט הבסיס הטריטוריאלי שלהם. את שנאת ישראל אי אפשר יהיה כנראה להכחיד, אבל אפשר יהיה לחסל ארגונים החורטים אותה על דגלם. אלו שטענו שאי אפשר לחסל את חמאס, לא דנו באמת בהישגים הרצויים או הצפויים, אלא חששו מניצחון "גדול מדי", מתבוסת האויב שתרחיק כניעה מדינית.
לפני שבוע פרסם יובל נח הררי מאמר תחת הכותרת "תמות נפשנו עם פלסטינים?" ("הארץ", 19 אפריל). ההיסטוריון הפופולרי הזה, ממש כמו ב"קיצור תולדות האנושות", הפגין שוב שטחיות ובורות היסטורית, או אולי מדויק יותר – הטיה פוליטית שעיוותה את העובדות. ואליה הצטרפה מגמה שהייתה אופנתית לפני 40 שנה - אופנת ניתוץ המיתוסים.
הפעם הוא נטפל לשמשון. הררי ההיסטוריון קובע כי הגיבור הלאומי היהודי שנחטף לעזה הוא סמל ל"יוהרה, עיוורון, נקמה והתאבדות". בעיניו הוא גיבור יהיר ואימפוטנט, שמוטט את הבית על ראשו והמית את נפשו כדי להרוג פלישתים. יש להניח כי גם על גיבורי מצדה חורץ הררי דין כזה.
האם גם על מרד הזונדרקומנדו שפוצצו את המשרפה באושוויץ? ואם נתאר לעצמנו אפשרות דמיונית שאחד מחטופינו בעזה משיג מטען נפץ שיכול לחסל את יחיא סנוואר ומוחמד דף וכל המפקדה שלהם בעומק המנהרות – גם במחיר חייו? בעיני כל העם היה הופך לגיבור לאומי נערץ. מי היה המנוול שהיה מעז לכנות אותו יהיר ואימפוטנט?
ממרומי התוקף ה"מדעי" שלו קובע הררי, כאחרון תומכי חמאס ושונאי ישראל במערב, כי "הממשלה החליטה ביודעין להמיט על רצועת עזה אסון הומניטרי שלא היה מחויב המציאות". ובין הגורמים ל"החלטה" הזו (שלא הייתה ולא נבראה כמובן): "היעדר רגישות לחיי אדם פלסטיניים ... וסדר עדיפויות שמתעלם מצורכי הביטחון האמיתיים של ישראל".
נניח לחוסר הרגישות לחיי העזתים, זה מן הדברים שאין להם שיעור, ונעסוק בעיקר: "צורכי הביטחון האמיתיים של ישראל". הררי אומנם קובע שישראל הייתה "חייבת להיכנס לעזה כדי לחסל את היכולות הצבאיות של חמאס", אבל כ"מומחה" הוא קובע ש"אפשר היה לעשות זאת גם בלי להרוג כל כך הרבה אזרחים חפים מפשע". כהיסטוריון, הוא היה דווקא אמור לדעת מה שיעור הפגיעה באזרחים במלחמות שבהן האויב מוטמע בתוך האוכלוסייה.
הררי, כרבים בשמאל העמוק בישראל, מתיימר לדעת מה הם צורכי הביטחון האמיתיים של ישראל. הוא קובע כי המטרה של המלחמה הייתה צריכה להיות "הסדר מדיני אלטרנטיבי", או "יצירת סדר אזורי יציב שישמור על ביטחונם של אזרחי ישראל לאורך שנים... חיזוק שיתופי הפעולה עם כוחות מתונים בעולם הערבי...".
ובעברית פשוטה: השלטת הרשות הפלסטינית על רצועת עזה במימון סעודיה וקטאר. העובדה המצערת ש־80% מהפלסטינים ביו"ש תומכים בחמאס ובמעשיו ב־7 באוקטובר לא מטרידה את ההיסטוריון. ישנם ההסדרים "האלטרנטיביים" שלו ושל שאר המייחלים להקמת מדינה פלסטינית, כש"הקו הירוק" לכל אורכו בלב הארץ יהפוך למה שהיה גבול הרצועה ב־7 באוקטובר.
וכיוון שלא נוכל יותר לסמוך על השב"כ ואמ"ן שיידעו תמיד להתריע מפני מתקפה קרובה של רבבות רוצחים מטול כרם, קלקיליה, רמאללה וג'נין בעפולה וחדרה ונתניה וכפר סבא – נצטרך להחזיק רבבות חיילים על הקו בכל רגע נתון.
מי שמציע מדינה פלסטינית כשהוא יודע מה רוצים הערבים ביו"ש ובמה הם תומכים – הוא מטורף אובדני. לא פחות. הררי מאשים את נתניהו ושותפיו כי "העדיפו את שלמות הארץ על פני ביטחון המדינה", ולא עלה בדעתו כי שלמות הארץ – היא היא ביטחון המדינה.
אבל הררי לא מסתפק "בסדר האזורי היציב" הזה. הוא גם מציע שישראל תקלוט לתחומיה "מאות אלפי נשים, ילדים, קשישים וחולים מרצועת עזה". זמנית כמובן, כל עוד המלחמה נמשכת. אבל היא נמשכת, ותימשך עוד זמן רב. ועד שתסתיים – נגשים במו ידינו את "תביעת השיבה" של הפלסטינים. ואם נרצה ביום מן הימים להשיבם לרצועה - יתחיל השמאל האובדני הישראלי והעולמי לצרוח שישראל מבצעת טיהור אתני.
כל המאשימים את ממשלת ישראל כי לא תכננה את "היום שאחרי" בעזה, טוענים כי צריך יהיה להשליט ברצועה "גורם ערבי שאינו חמאס". מי האוויל המאמין באמת כי מצרים, סעודיה, כווית או מלזיה ישלחו את פקידיהן לנהל את הרצועה, לפני שאחרון מחבלי חמאס חוסל או פורק מנשקו, או שמדינות ערב "מתונות" יילחמו בחמאס בשבילנו?
מה שמעכב את "המתונות" הללו איננו "האסון ההומניטרי" בעזה, אלא העובדה שטרם חיסלנו את חמאס. כל המאשימים את ממשלת ישראל בכך שלא גייסה עדיין את "המתונות", יודעים כי אין כל ממש ברעיון. הם רק זורים חול בעיניים, כי גם להם אין פתרון לעזה.
הניצחון האמריקאי על יפן במלחמת העולם השנייה לא הושג לפני שהוטלו עליה שתי פצצות גרעיניות. אבל עוד שבוע לאחר הפצצת נגסקי האמינו יפנים רבים כי הם עתידים לנצח. עד שעלה הקיסר הירוהיטו לשידור ברדיו והודיע על כניעה. כמו פרעה – גם הקיסר היפני זכה למעמד של אל חי. היה צורך שגם אלוהי היפנים יודה בתבוסתו כדי לסיים את המלחמה. רק תשעה חודשים לאחר כיבוש עיראק בידי ארה"ב נלכד סדאם חוסיין. והמלחמה הסתיימה באמת בתמונות תלייתו. זה ייקח זמן, אבל כך אפשר לחסל גם את חמאס. ומה שלא הלך בכוח – ילך ביותר כוח.