התפטרותו של ראש אמ"ן אהרון חליוה ניפקה כרגיל במחוזותינו שני מחנות אדוקים. אלה שמיהרו לברך בקול "ברוך שפטרנו" והוסיפו הסתייגות בדבר נוסח המכתב ועיתויו, נוסח המכתב בעיניהם לא היווה וידוי מלא ומספק על הכשל שלו היה אחראי ראש אמ"ן. עיתוי המכתב, ערב החג, היה לשיטתם תרגיל שנועד לסכל דיון ציבורי ותקשורתי נרחב בהתפטרות ובמתפטר.
כשהוא ממשיך לשקוע בבוץ האוקראיני: פוטין ספג מכה שלא ציפה לה
הערעור שהציל אותו: בית המשפט בניו יורק ביטל את הרשעת האונס של הארווי ויינשטיין
המחנה הנגדי העדיף לדון פחות בכישלון המונומנטלי של המודיעין ערב 7 באוקטובר. תחת זאת הרבו הללו בתיאור זכויות העבר של חליוה כלוחם וכמפקד בצה"ל. בנוסף תבעו את התפטרות הדרג המדיני – ממשלת 7 באוקטובר בראשות בנימין נתניהו.
כותבת שורות אלה אוחזת בדעה כי כל הצמרת המדינית, הביטחונית והמודיעינית של 7 באוקטובר צריכה ללכת הביתה. מדהים כשלעצמו שראשון המתפטרים עושה זאת רק מקץ למעלה מחצי שנה(!) אחרי המחדל הגדול בתולדות ישראל.
עצם המחשבה שאנשים שנשאו באחריות באותו יום ולאותו יום שייזכר לדיראון עולם, לדורות, חושבים שהם יכולים להחזיק במשרה ציבורית כלשהי בעתיד – היא בלתי נתפסת.
יובהר מיד כי מה שייכתב להלן אינו מפחית במאומה מאחריות נתניהו וממשלת 7 באוקטובר. יתרה מזאת, נתניהו נושא באחריות לא רק כמי שהאירוע היה "במשמרת שלו" - אלא גם כמי שעמד בראש ממשלת ישראל כמעט כל 15 השנים האחרונות, ויש לו אחריות מרכזית לעיצוב המדיניות כלפי חמאס ועזה במשך כל אותן שנים. כמובן שבנוסף לנתניהו יש רבים בצמרת המדינית והצבאית לאורך השנים שהיו שותפים לקונספציה כלפי עזה וחמאס. אסור שיחמקו "ביום שאחרי" מאחריותם שלהם.
אבל החלפת הצמרת המדינית והביטחונית בהקדם היא רק תנאי הכרחי, אבל ממש לא מספיק, לחשבון הנפש הלאומי הנדרש. הכישלון המודיעיני הוא כמובן מהדהד, אך הכישלון המבצעי מביש אף ממנו. דובריו (הרשמיים והבלתי רשמיים) של הצבא מקפידים להזכיר שהם התריעו מפני סכנת מלחמה, ואף על סכנת מלחמה רב־זירתית בחודשים שלפני 7 באוקטובר. מלחמה כזאת הייתה צפויה לכלול כמובן גם את עזה.
אם צפיתם – איפה הייתם?
איך סביב הרצועה היו רק מאות ספורות של חיילים באותה שבת מול אלפי חמאסניקים שפרצו את הגבול ושטפו את יישובי ובסיסי העוטף? איך לא היו מסקנות אופרטיביות משמעותיות להתייעצויות בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר?
עד כה לא שמעו אזרחי ישראל תשובה טובה לשאלה ששאלו תושבי העוטף שעות ארוכות וקטלניות באותה שבת: איפה היה צה"ל? ואיך ייתכן שלא הייתה לצה"ל תוכנית מקיפה לכיבוש הרצועה, לחיסול חמאס ולהתמודדות עם התת־קרקע? המערך התת־קרקעי האדיר הזה הרי נבנה ליום פקודה של פלישה צה"לית לעזה.
חשיבה מערכתית
התפטרות בכירים אינה מספקת, במיוחד אם במקומם יבואו אנשים שחושבים כמוהם ופועלים באופן דומה. יש יותר מסימן לכך שבצמרת הצבאית קיימת חשיבה מערכתית שאינה מצליחה להתחקות אחרי דרך החשיבה של האויב.
אינדיקציה נוספת לכך קיבלנו רק באחרונה כשהמודיעין שלנו נכשל בחיזוי התגובה האיראנית לחיסול גנרל חסן מהדווי (על פי פרסומים זרים). אבל חמור מכך, גוברת התחושה שאין תוכניות מגירה אפקטיביות להכרעת האויב. למערכת הביטחון שלנו יש יכולות טקטיות ואופרטיביות מסוימות גבוהות. יכולות אלה מחפות לעתים בשגרה על כך שהדרג המדיני, כמו גם הצבאי, נעדר חשיבה אסטרטגית. בעתות משבר זה נחשף.
האיראנים, לדוגמה, הבליגו במשך למעלה מעשור על תקיפות צה"ל בסוריה במסגרת המב"ם. אבל בחשבון כולל אסטרטגי, הכיתור שלהם את ישראל בשלוחותיהם (חיזבאללה, חמאס) הוכח כמוצלח. בנוסף, איראן קרובה מאי־פעם להשגת נשק גרעיני.
התפטרויות האחראים לכישלון היא הכרח. היא תושלם כשהעם יחליף את ההנהגה הנבחרת בראשות נתניהו. אבל בכך לא די: לאן הולך תקציב הביטחון? מה יש לשנות באופן הכשרת הפיקוד הבכיר בצה"ל וקידומו? מה צריך ללמוד ולשנות בהכנת תוכניות הפעולה של מערכת הביטחון למלחמה? מה התרגום של האיסוף המודיעיני עתיר התשומות לכדי מסקנות מדיניות? וכמובן: איך קיים הדרג המדיני את חובתו לוודא את היערכות ומוכנות צה"ל למלחמה בכל ההיבטים?
אלה רק דוגמאות לבדק הבית הכולל שצריך להתקיים כדי שלא ניקלע למחדלים דומים או גדולים מאלה בעתיד. כדי שהמחירים האדירים ששילמנו ואנו עדיין משלמים לא יהיו לשווא.