השבוע אישר שר העלייה והקליטה אופיר סופר (הציונות הדתית) בראיון לרדיו 103FM כי הממשלה כשלה בניהול המלחמה ובמו״מ לשחרור חטופים. סיעתו של בצלאל סמוטריץ' מתיימרת לייצג את הציונות הדתית, כשהיא מייצגת אך ורק את הזרם החרד״לי.
לאחר שהרש"פ איימה בצווי מעצר על נתניהו וגלנט: הנקמה של סמוטריץ'
על רקע המגעים לעסקה: הצעד החריג של מצרים | דיווח
אלא שגם הזרם החרד״לי אינו מקשה אחת. לצד הפלג הפוסט־ציוני המתלהם (סמוטריץ', אורית סטרוק, צבי סוכות) נרשמה בסיעה גם נוכחות שקטה של חרד״ל רך יותר, ממלכתי, שאינו שותף לעוינות הגלויה למוסדות המדינה ולצה״ל. את תת־הזרם הממלכתי יותר מייצגים בסיעה מיכל וולדיגר, שהתפטרה מתפקיד סגנית שר כדי לחסוך בכספי ציבור, וכאמור שר העלייה והקליטה.
סופר משמיע את קולו של חרד״ל רך יותר שנושא בנטל השירות הצבאי ותשלום המסים. על כן הביע את התנגדותו לחוק הגיוס, שהוא חוק ההשתמטות. על כן הודה השבוע כי מבחן התוצאה מוכיח: הממשלה כשלה.
מודה ועוזב ירוחם. הבעיה עם אופיר סופר היא שהוא מודה ואינו עוזב, כמו גם המיעוט הממלכתי הדומם בסיעת הליכוד. האנוסים. בראייה פוליטית צרה, ניתן להבין ללבם: פוליטיקאי מן השורה לא שש לקפוץ החוצה מרכבת נוסעת, הוא מעדיף להמתין לעצירה.
התחנה הבאה ביוני, בהצבעה על חוק הגיוס. תחנה נוחה, שבה גם בני גנץ צפוי לרדת. הכל נכון, רק שבמלחמה אין פגרה. ולחטופים, אלה שנותרו בחיים, לנאנסות, לרעבים, לפצועים ולחולים - כל יום נוסף בגיהינום חמאס הוא נצח. וחודשיים הם נצח נצחים.
ואתם תגידו: מה עניין פגרה לעסקת חטופים? ממילא רק ראש הממשלה וראש המוסד, ואולי כמה יועצים קרובים, שותפים למהלך. גם הדיון שתחת לחץ ציבורי נערך סוף־סוף בקבינט, הוא הצגה שנועדה לאפשר לראש הממשלה לצאת ידי חובה. אז מה היה עוזר ביטול פגרת האביב? כלום חסר למדינת ישראל דיון נוסף שמתמקד בהרגלי השתייה של השר דודי אמסלם? אני גם ככה זוכרת שהוא נוהג לשתות בבקרים נס קפה ולא וודקה.
פרס לחמאס
תמונתם של בני הזוג נתניהו בליל הסדר ובה ראש הממשלה עושה טובה למשפחות החטופים אי־שם למטה באזור הברך, כדי לא להסתיר ולא לקמט את החליפה, שווה הרבה יותר מאלף מילים.
לא, היא לא משדרת בוז או זלזול. היא משדרת במדויק את סדר העדיפויות. נתניהו נכון לשלם לסוגיית החטופים מס שפתיים, ובכפוף לנסיבות גם לפעול להשגת העסקה, כל עוד איתמר בן גביר וסמוטריץ' לא מאיימים להשיל מעליו את החליפה, כי חליפה קודמת לחטופים.
עם כל הרתיעה ממאבק המשפחות, ששידרה לשכת רה״מ, עם כל הפחד מההפגנות, עם כל הקנטורים של הגברת הראשונה ("למה הם אפילו לא אמרו לי תודה על העסקה בנובמבר?"), השיקול שהניע את נתניהו וחסם את כל הדרכים לעסקת שחרור נוספת לא היה רתיעה מרונן צור. זה היה חשש מבן גביר וסמוטריץ'. כפי שפלט בטעות איתמר פליישמן, מנחה בערוץ 14, אסור לקדם עסקה שמסכנת את ״ממשלת הימין״.
אם כבר לדבר על פרס לחמאס, את הפרס הכי שווה, הכי יקר, סיפקו לארגון הטרור בן גביר, סמוטריץ' והאגף הקולני והרדיקלי שבליכוד. כל אלה ניהלו, מימיה הראשונים של המלחמה, מסע חסר תקדים, שנועד לפגוע בהזדהות הלאומית עם הקורבנות ולעורר ולעודד יחס מתנכר ואף עוין כלפי החטופים (״מוטב להקריב כמה מאות על מנת לא לסכן את ביטחונם של תשעה מיליון״).
בן גביר, סמוטריץ', יריב לוין, טלי גוטליב, כל מי ששותפים לקמפיין המזעזע והמצמרר, פועלים למוטט את אחת מאבני היסוד של הציונות: את אבן שותפות הגורל של הישראלים כולם. מדובר אגב גם באחת מאבני היסוד של היהדות, ״כל ישראל ערבים זה לזה״, אך זה עתה עסקינן בנכסיה האסטרטגיים של מדינת ישראל. ההזדהות הלאומית אפשרה את ההתגייסות המופלאה של החברה האזרחית למערכה, מאותו בוקר נורא ועד היום.
וכאן אני מבקשת ללמד זכות על יוזמי ומובילי הקמפיין. לא כל החטופים משתייכים בהכרח לשבט שלא תמך בממשלה. עם זאת, ניתן לשער שגם לו נמנו רובם ככולם עם הסביבה החברתית של הפוליטיקאים ואנשי התקשורת המתנגדים לכל עסקה, עמדתם של אלה לא הייתה שונה בתכלית. הרטוריקה הייתה עדינה יותר, הם היו מגלים אמפתיה עד כמה שהם מסוגלים (הדוגלים בגישה קשוחה ככלל מתקשים בגילוי אמפתיה), אך לא מן הנמנע שהיו מתמידים בנכונותם להקריב אזרחים חטופים על מזבח חזון הניצחון המוחלט.
כי זאת גישה שאינה מפרידה בין חייל בשדה הקרב לבין ילד ואמו, זקן ואזרח שנחטף ממיטתו. זאת גישה שאינה מכירה בחוזה בין מדינה לאזרח, כי אינה מכירה בזכויות הפרט, רק בצורכי הקולקטיב. אין אזרחים, יש נתינים. מכאן, הממשלה לא מחויבת לאזרחים שאותם הפקירה. גישה טוטליטרית שמאיימת על הציונות, תוך שהיא יוצרת תקדים מסוכן. היעדר הנכונות של המדינה לפעול לשחרור אזרחיה הוא פגיעה אסטרטגית לכל דבר ועניין.
זאת ועוד, לקמפיין לשחרור החטופים יש חשיבות אסטרטגית גם בזירה הבינלאומית. תביעה לשחרורם היא שהעניקה בחודשיה הראשונים של המערכה לגיטימציה למלחמה שאנו מנהלים מול חמאס. היא שמעניקה לישראל תעודת כשרות מדינית בבית הלבן. כשהממשלה בחרה להצניע אותה בשל אילוצים פוליטיים פנימיים, היא פגעה בחוסנה המדיני ובמאמצי ההסברה של מדינת ישראל.
בשום מחיר
המטרה לשחרר את החטופים צורפה למטרות המלחמה באיחור שלא אומר דרשני: ההסבר טמון כאמור בעמדת ליבת הקואליציה. מבחינתם של בן גביר, סמוטריץ' והאגף הרדיקלי בליכוד, זאת הייתה אמירה לא מחייבת, מן הפה ולחוץ.
עובדה: הם התנגדו לעסקה בנובמבר (סמוטריץ' נשבר בדקה התשעים והצביע בעד). דרישתם ל״עסקה שוויונית״, כלומר מחבל משוחרר אחד תמורת חטוף משוחרר אחד, היא דחייה של כל עסקה שהיא, כי מה לעשות, ישראל כבר קבעה בעבר תקדימים אחרים. הם הפיצו את העלילה ״התומכים בעסקה דורשים עסקה בכל מחיר״, שמאחוריה מסתתרת אמירה ברורה: ״אין שום מחיר שאנו נכונים לשלם״.
נתניהו מתחילת המלחמה לא נקט עמדה משלו בסוגיית החטופים. הוא נגרר. תחילה, אחרי גנץ וגדי איזנקוט והנשיא ג'ו ביידן, שלחצו לקידום העסקה הראשונה. לאחר מכן, אחרי בן גביר וסמוטריץ', שפעלו לבלימת כל עסקה נוספת. לא היה צורך בחשיפות בתוכנית ״עובדה״ כדי לקרוא את הכתובת שנכתבה על הקירות במליאת הכנסת כבר בחודש ינואר.
נתניהו התבקש לפתור משוואה ברורה ומצמררת: מגעים לעסקת חטופים נוספת לעומת בן גביר וסמוטריץ'. לפיד הציע לו רשת ביטחון, אבל כל בר דעת יכול היה לדעת מראש מה תהיה בחירתו של נתניהו - רשת ביטחון של מספר חודשים, או אפשרות למשוך זמן ולשמר את ממשלתו הגרעינית? לא נשאר מקום לטעות.
החודשים שבהם נתניהו התלבט וחשש לעתיד ממשלתו וניהל מגעים לעסקה במתכונת שביתה איטלקית, הכריעו את הכף. בניגוד למה שמנסים לשדר המתנגדים לעסקה, לכל עסקה, החטופים הם לא סמלים, הם בשר ודם. טווח הזמן הפוליטי שהרוויח נתניהו היה, עבור חלקם הלא מבוטל, טווח הזמן האחרון.
לא, אף אחד (מלבד מובילי הקמפיין נגד כל עסקה) לא התכוון לקבלה אולטימטיבית של כל דרישות חמאס. משימת הממשלה הייתה לנהל מגעים דיפלומטיים בשילוב עם לחץ צבאי, להפעיל את האמריקאים, את המצרים. אל תבקשו פירוט ופתרונות: מנהיגי המדינה אמורים לדעת. זאת מלאכתם. מי שלא יודע לעשות את מלאכתו, שיניח את המפתחות. בינתיים הזמן אזל, הנסיבות השתנו, ולא נותרו בידינו מנופי לחץ על חמאס.
ישראל נקלעה למצבו העגום של אותו הססן שלא ידע להחליט, ועל כן אכל דג מסריח, חטף מכות וגורש מהעיר. ע״ע דבריו של השר אופיר סופר בפתיח. לא שחרור חטופים ולא ניצחון. העיקר שבן גביר וסמוטריץ' ושאר מתנגדי העסקה חגגו את הניצחון בינואר בבנייני האומה.
והעובדה הכי מצמררת היא שראש הממשלה נרתע מאיומי סרק. סמוטריץ' לא היה פורש מהממשלה: מפלגתו מתנדנדת על גבול אחוז החסימה, והוא לאו דווקא מתאבד פוליטי. בן גביר לעומתו חזק בסקרים, אבל לא יזדרז לוותר על תפקיד ״השר לביטחון לאומי״: בממשלה שצפויה לקום אחרי הבחירות הוא כמעט בוודאות יחמם את ספסלי האופוזיציה. השניים בלמו כל אפשרות לשחרור חטופים, כשכל אחד מצמיד לרקתו של נתניהו אקדח עם מחסנית ריקה. שני ראשי המפלגות סוחטים. ראש הממשלה נסחט. תם ולא נגמר.