לקראת חג החרות, יוצאת לאחרונה התקשורת מגדרה בחיפוש אחר עילות להשבית את שמחת החג. בשנה שעברה חגרו שק על הדמוקרטיה המאוימת על ידי הרפורמה, ולפני שנתיים - על שלילת חירות הפרט לאכול חמץ בבתי החולים דווקא בחג החירות.
"מדהימה ומתאוששת מהטראומה": הנשיא ביידן נפגש עם אביגיל עידן
על רקע המגעים לעסקה: הצעד החריג של מצרים | דיווח
מה שהשתנה בפסח הזה מכל הפסחים, הוא שבפסח הזה גורל החטופים שבשבי חמאס מקשה לקיים בלב שלם את מצוות "ושמחת בחגיך". זאת, אפילו שמדובר במסורת בת יותר מ־3,000 שנה, שנשמרה גם בתקופות קשות, כאשר בגטאות ובמחנות ההשמדה היוו אירועי הסדר אפילו אתנחתה של חסד בתוך האפלה.
בהקשר הזה, יש להצטער על הציוץ המיותר של שקמה ברסלר, שכמו בז להשתדלות של הרב מאיר פרוש להעברת מצות לחטופים. ציוץ שמציף, ולא בפעם הראשונה, את השאלה האם אין מקום למבחני מינימום כלליים למי שמקבל היתר לצרף לשמו את התואר פרופסור.
שמשון המסכן
בעייתו של פרופסור יובל נח הררי היא היומרנות של מי שמשוכנע שבניגוד להיסטוריונים ארכניים וטרחניים דוגמת פלוטארכוס, תוקידידס וחבריהם, מצא את הנוסחה הראויה לכווץ את ההיסטוריה האנושית ולהנגישה לכל דכפין בקליפת אגוז. לאחרונה החליט שיש לו גם פתרון מקורי להפליא להיסטוריה של ההווה: בחירות עכשיו לסילוקו של נתניהו.
כדי לעקוף שורת מציעים ארוכה שהקדימה אותו בהצעת אותו פתרון מקורי, הוא מעלה לעולה, אומנם רק באוב, את דמותו המיתולוגית של שמשון.
במאמר במוסף "הארץ" האחרון, מסביר הררי: "איך יכול להיות שאחרי 7 באוקטובר שכחנו את שמשון? הרי יש בתנ"ך סיפור על גיבור יהודי שנחטף לעזה, והוחזק שם בשבי ובחשכה על ידי הפלישתים ותחת עינויים קשים". וההקשר הוא, איך לא, נתניהו: "מטרת המלחמה שהציב נתניהו הייתה נקמה עיוורת בפלשתינאים".
כמו שמשון מנוקר העיניים בסיפור התנ"כי, גם נתניהו בחר למוטט את גגות עזה על ראשנו כדי להשיג נקמה. לדידו של מקצר תולדות האנושות זה הסיפור. נקמה. לא צורכי המלחמה כפי שאישר הרמטכ"ל, לא הרתעה, לא הרס מפקדות חמאס, מחסניו, מעבדותיו ופתחי מנהרותיו, לא הרג מפקדי חמאס, אלא הכל גחמות ואינטרסים אישיים.
בקשה לי ליריבי נתניהו הרבים: תחליטו סוף־סוף מה לדעתכם מניע את נתניהו: נקמה? אינטרסים אישיים? פוליטיים? אילוצים קואליציוניים? או שמא משפחתיים? כמובן שטובת המדינה כמניע אפשרי אינה ראויה לבוא בחשבון. בעניין זה צריך לסמוך על מתנגדי נתניהו למיניהם. שהרי מן המפורסמות שאצלם ישראל ורק ישראל לפני הכל.
סערה בכוס ריקה
עונת מלפפונים תקשורתית המאפשרת, בהיעדר חדשות אמיתיות, לברווזים עיתונאיים, ידיעות איזוטריות או אייטמים רכילותיים לפתוח מהדורות - נעלמה מזמן משדותינו. לכן לא ברור כיצד נדחקו לרגע חדשות איראן ועזה לטובת השמעת שיחה פרטית בין אפי נוה לאיילת שקד, שאין בה דבר מלבד מציצנות לשמה.
שהרי כל מי שבקי במתרחש מאחורי הקלעים של מינויים, יודע שהמיקוח בקלטת מעודן בהרבה מהתן־וקח הבוטה המקובל בבישולי מינויים אפילו בבתי המשפט ובאקדמיה. ולכן קלטות שקד הן סערה בכוס בלי טיפת מים.
הטענה נגד איילת שקד הייתה שבשיחה הפרטית עם נוה היא הפליגה במעלותיו של ישעיהו שנלר, ואמרה שלולא היה הנושא חשוב לנוה לא הייתה חולמת לתמוך באיתן אורנשטיין. אלא שנוה קטע אותה בקוצר רוח מנומס ואמר לה: הבנתי אותך, אני חייב לך - והבהיר כי יתמוך במועמד שמרני לעליון.
שקד נמנעה מלומר לו שגם הנשיאה מרים נאור, שותפתה דאז למינוי נשיאי בתי משפט מחוזיים, מעדיפה את אורנשטיין על שנלר, ושבתמורה להסכמת שקד למינוי אורנשטיין, היא תמנה מטעם השופטים שופטת שמרנית ושומרת מצוות. תמרוניה המתוחכמים של שקד הניבו באותו סבב הישג בלתי צפוי וחסר תקדים של מינוי שלושה שופטים שמרנים מתוך ארבעה.
הקש הנוסף שבו ניסו להיאחז המקטרגים הוא אמירתו של נוה בשיחה: "יש לי עניין במינוי, כי אנחנו מופיעים ומתפרנסים בבית המשפט הזה". לשיטת המקטרגים, זו אמירה פסולה, שאפילו בשיחה פרטית חייבה תגובה מצדה. האומנם? נוה מייצג את ציבור עורכי הדין שמסיבות מקצועיות העדיפו את אורנשטיין בזכות תפקודו כראש מחלקת פירוקים: תפיסתו המהירה וכושר ההחלטה שלו.
לכן ניתן בהחלט לפרש את אמירתו של נוה גם בהקשר של ייצוג עמדת עורכי הדין. האם לא הייתה הכרת תפקוד השופטים הסיבה שהעלו תומכי הותרת נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים?
מה שברור הוא שכל מי שמרגיע את שקד, שעבירת הפרת האמונים שלה כבר התיישנה, מטעה אותה ואת הציבור. העבירה לא התיישנה מן הסיבה הפשוטה שמעולם לא הייתה שם עבירה וגם לא צל צלה של עבירה.
מנצ'ל - טעות במספר
באיחור רב, ערב המשחק עם הפועל באר שבע, הואילה הנהלת מכבי חיפה, ברוב טובה, להיפרד ממי שהוגדר בטקס, בחסר, כאחד מגדולי שחקניה. מי שהספיק לראות את אברהם מנצ'ל, יודע שהוא המוכשר בשחקניה בכל הזמנים - לפני זאהי ארמלי, ראובן עטר ואייל ברקוביץ'. כשכדרר, הכדור נדבק לרגלו. המסירה המהירה והמדויקת שלו שיקפה ראיית משחק גאונית. יחד עם אהרון אמר, אשר אלמני וחבריהם הלהיבה מכבי חיפה הזו במשחק המסירות הקצרות. לאחר שנים קראו לתרגום הקטלוני: טיקה־טאקה.
כמו אורי מלמיליאן, שעוד לפני שבית"ר ירושלים זכתה באליפות הראשונה הפך אותה, הודות ליכולותיו יוצאות הדופן, מקבוצה שהיא אומנם לוחמת ומלהיבה, אך מבחינה מקצועית, בועטת ורצה קדימה - לקבוצה בעלת כדורגל טכני מרהיב; כך הוביל מנצ'ל את המהפך האיכותי במכבי חיפה, בסוף שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת.
עד לעידן מנצ'ל וחבריו - אלמני, ג'וני הרדי, ישעיהו הלד, זכריה בן־צבי, יצחק שפירא, ומעל כולם שותפו לנבחרת ישראל אהרון אמר (אז נכתב ב־א ולא ב־ע) - הייתה חיפה קבוצת תחתית, שגדול הישגיה היה הגעה לגמר הגביע ב־1942, אלא שבגמר הפסידה לבית"ר תל אביב 12-1.
הכתרתה של מכבי חיפה של עידן מנצ'ל כמעצמת הכדורגל הישראלית היחידה שיכולה להתמודד מול קבוצת־העל של אותם זמנים, הפועל פתח תקווה, שזכתה בחמש אליפויות רצופות, הייתה בעונה המיתולוגית של 1960, שבה זכתה חיפה לראשונה בגביע, כשניצחה בגמר את מכבי תל אביב 5-2 לאחר 5-0 במחצית - במשחק הרשמי היחידי ששוחק אי־פעם באצטדיון האוניברסיטה בירושלים שלמרגלות משרדי הממשלה בגבעת רם.
אבל המשחק המיתולוגי ששנים דובר בו היה חצי הגמר מול האלופה, שבאותה עונה הפסידה שני משחקים בלבד בליגה, שניהם נגד מכבי חיפה. במשחק השני בפתח תקווה הובילה האלופה 2-0, אך הפסידה 3-2 כשאת שער הניצחון מבקיע מנצ'ל לאחר כדרור לאורך כל המגרש, שבסופו הוא עוקף גם את השוער יעקב ויסוקר ונכנס עם הכדור לשער. בחצי הגמר שהתקיים באצטדיון המכביה ניצחה מכבי חיפה 5-1 בקונצרט כדורגל, שגם אוהדי הפועל פתח תקווה הריעו לו בתום המשחק.
מנצ'ל ונחום סטלמך, קפטן הפועל פ"ת והנבחרת, היו עושי המשחק של הנבחרת הגדולה של גיולה מנדי. זו שניצחה במוקדמות את האלופה האולימפית יוגוסלביה בביתה. שניהם היו מזוהים עם עמדת המקשר הימני ועם החולצה מספר 8. בנבחרת קיבל מנצ'ל את הספרה 8, רק כשסטלמך קיבל את החולצה 9.
כשסטלמך היה 8, שיחק מנצ'ל כשעל גבו המספר 7 - ואולי פעם־פעמיים גם 10. במכבי חיפה היה מנצ'ל מזוהה עם החולצה 8. במקרים בודדים שיחק 4. לכן הייתה זו רשלנות מבישה מצד מארגני הטקס להעניק למשפחתו בטקס את החולצה 10 שמעולם לא לבש במכבי חיפה.
מסתבר שככל שאתה זוכה להאריך ימים, מתמעטים בדרך הטבע אלה שזוכרים את ימי תהילתך. מצד שני, כשנשאל וודי אלן פעם אם הוא מקווה לחיות לנצח בזיכרונם של צופי הקולנוע, השיב שהוא מעדיף להמשיך לחיות בדירה שלו.
יש לקוות שההתאחדות לכדורגל תדע לכבד את תרומתו של מנצ'ל לנבחרת. שני משחקים ביטאו את גאוניותו בשיאה. הראשון היה משחק נגד אוסטריה, שהסתיים ב־1-1. 89 דקות היה למנצ'ל משחק מושלם, עם מסירות פז לכל הטווחים, אבל אוסטריה הובילה בשער. ואז בדקה ה־90 פתח באחד מכדרוריו, שבהם לא ניתן לקחת ממנו את הכדור, הגיע אל מול השער והשווה בעצמו את התוצאה.
המשחק השני היה מול יובנטוס בפתיחת המכביה, והסתיים ב־3-3. כשנשאל המאמן האיטלקי על דעתו ביחס ליכולתה של ישראל והשיב: יש שני שחקנים בנבחרת ישראל שיכולים לשחק בכל קבוצה באירופה - 4 ו־8 - 4 היה אהרון אמר, ו־8 היה באותו משחק בנבחרת אברהם מנצ'ל.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]