1. 200 יום למלחמה הארוכה, הקשה והרב־זירתית, שאליה יצאנו לאחר טבח 7 באוקטובר כאל מלחמת אין־ברירה. אין צודקת ומוצדקת ממנה, אבל משהו בה לא מנוהל נכון, והישגיה אינם נערמים להישג אסטרטגי, או שהם נערמים זמנית ועפים מהר מאוד כעלי שלכת ברוח העזה.
כל אחת ואחד מאיתנו יכול להעריך באופן עצמאי, אם כחלוף חצי שנה שבה פועל צה"ל בכמה זירות במזרח התיכון, מצבנו האסטרטגי טוב יותר או רע יותר. זוהי שאלה קשה, והתשובה לה מורכבת, ולא נוכל לקבל אותה בעיצומו של החג.
לא הכל תלוי בנו, והעומדים לכלותנו רבים, קרובים ורחוקים. אבל היה מגיע לה, למלחמה הצודקת והמוצדקת הזאת, שבה כל הצבא על מערך המילואים שלו מתוח עד הקצה וכל החברה האזרחית מגויסת - שיהיו לה מנהלים ראויים והנהלה איכותית, שממוקדת אך ורק בניהול המלחמה הלאומית ולא במלחמות ההישרדות האישיות. הנהלה שתיתן דוגמה אישית כלפי מטה, או לפחות תיקח משם דוגמה אישית אליה - וזה לא קורה.
התחושה היא שניהול המלחמה הוא נטול אסטרטגיה ונטול תכנון, ושאנחנו נשטפים עם השוטף ומגיבים על האירועים. בנוסף, יש תחושה ששיקולים פוליטיים סמויים וגלויים משפיעים על קבלת החלטות לאומיות בתחום הרגיש של ביטחון המדינה. זה נעשה גרוע יותר וחמור יותר, כשהדרג המדיני הבכיר שלנו והדרג הביטחוני והצבאי הבכיר איבדו את האוטוריטה בבוקר 7 באוקטובר, כל אחד בתחומו ובאחריותו שלו. וכולם מנהלים את המלחמה על תקן של "ברווזים צולעים".
המלחמה הזאת יכולה להימשך עוד זמן רב. המצב הזה - ממש לא.
2. בדרך כלל בסופי השבוע של חול המועד כתבתי כאן על דברים אחרים, לא על אקטואליה. בכל זאת - ימי חופשה וחג וטיולים. כתבתי על אבא שלי ז"ל, על שכונת ילדותי ביד אליהו, על הקיבוץ שלי וכך הלאה.
השנה זה בלתי אפשרי. החג הזה מקולקל. קלקלה אותו המציאות, קלקלו אותו הטבח, המלחמה, החטופות והחטופים, רבבות העקורים, החללים הרבים, הפצועים וגם המנהיגות הלא אחראית והלא תמיד ראויה שלנו, שספק אם אפשר לכנות אותה בתואר "מנהיגות", ובעיקר את העומד בראשה.
שברתי השבוע את הראש בשאלה איך ייתכן שאין בסביבתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אדם כמו איתן הבר, שמעון שבס, אורי שני, שידבר איתו בארבע עיניים ויאמר לו: "אדוני, אתה לא עושה את ליל הסדר במלון 'וולדורף אסטוריה'. נתתי הוראה לבטל את ההזמנה, ואתה מוזמן לפטר אותי. אנחנו מדינה במלחמה, לוחמים נהרגים, יש חטופים במנהרות, משפחות יושבות שבעה, עקורים מדרום ומצפון לא בבתיהם - ואתה לא תלך ל'וולדורף אסטוריה' לעשות את הסדר. או שאתה ישן על מזרן בבור בקריה, או שאתה הולך לליל סדר עם החיילים בבסיס רעים או עם הטייסים בחצרים, או עם חיילים בודדים בבית החייל בירושלים, או שתשב בבית בשקט".
אין לידו אחד כזה. כל מי שהיה, פוטר או ברח. אין גם שר או שרה או אחר שיגידו לו שהמלך הוא עירום. כולם נבנו ושובצו בצלמו ובדמותו: פחדנים, צייתנים, שמקללים ומשמיצים מאחורי הגב, ומתחנפים למנהיג ולרעיה מלפנים.
יצא לי לשרת בעבר ליד ראשי ממשלה, שרי ביטחון ורמטכ"לים. רובם רצו להיות עם חיילים בליל הסדר, ואכן היו. סוניה ושמעון פרס כראש ממשלה, למשל, אירחו בביתם בליל הסדר שלושה חיילים בודדים, ללא מבשלות וללא משרתים. כשסיימו לסעוד, שמעון שטף את הכלים, וסוניה שוחחה עם החיילים. בסוף הערב באו לקחת חזרה את החיילים לבית החייל, וסוניה הפצירה בהם להישאר עוד ולקחת את האוטו הקטן שלה לטייל בארץ ולהחזיר לה בסוף החג.
אפילו אהוד ברק, שיצא לו שם של נהנתן, הסב עם רעייתו לליל הסדר עם חיילים בודדים במתקן האגודה למען החייל בגבעת אולגה, וכמוהו גם ראשי מדינה קודמים. הרמטכ"לים הולכים לרוב ליחידות הקרביות יותר לאורך הגבולות.
ואילו כאן, ראש הממשלה וראש קבינט המלחמה ורעייתו פורשים למלון היוקרה "וולדורף אסטוריה" ומביאים כמה חיילים בודדים לליל הסדר (לצילום כמובן), שבסוף הערב חוזרים ללון ביחידה או בבית החייל. ואני שובר את הראש ותוהה, עד כמה אפשר להשתין על העם המיוסר הזה מהמקפצה?
ומה לעזאזל ביקש מהם מפקד אוגדה 98? לא הרבה. רק שיהיו ראויים. הם לא.
3. ההתפטרות של ראש אמ"ן, האלוף אהרון חליוה, הייתה צפויה, והיא נכונה ערכית ופיקודית. חליוה הוא הראשון שהסיק מסקנות אישיות, והוא פורץ "שביל בדשא" לבאים אחריו. ראשונים יצעדו בו אנשי הצבא והשב"כ שהיו בעמדות אחריות בבוקר 7 באוקטובר: הרמטכ"ל, ראש שירות הביטחון הכללי, אלופים ותת־אלופים. אנשי הצבא והשב"כ יצדיעו לדגל וילכו הביתה. הם לא יזדקקו לעזרה, לא לקביים ולא למורי דרך.
את הפוליטיקאים - נתניהו ואחרים - יהיה קשה יותר להזיז. הם מבחינתם לא אחראים על כלום! זה הרמטכ"ל וגנץ והאמריקאים, הקפלניסטים והטייסים והאחים לנשק - רק לא הם.
בלשכתו של נתניהו ובסביבתו מושקעים זמן, מחשבה ויצירתיות, הן ישירות והן באמצעות חשבונות טוויטר פיקטיביים ובוטים רבים, לייצור הרעלה ציבורית כלפי ראשי צה"ל, גם תוך כדי המלחמה. המסר הוא: צה"ל הרדים אותנו, צה"ל סיפר לנו שחמאס מורתע; צה"ל לא העיר אותנו בבוקר, צה"ל אחראי.
נתניהו הוא שוב הקורבן. אין לו שום אחריות. כאילו ששכחנו כיצד התחנן הרמטכ"ל לשווא לפגוש את ראש הממשלה שברח מבשורה, ונאלץ לכתוב לו מכתב באופן שלא קרה מעולם.
כאילו ששכחנו כיצד ראש אמ"ן וראש אגף המבצעים הסתובבו במסדרונות הכנסת, תרים אחר שרים שיסכימו להקשיב להם ולאזהרותיהם - ואיש מהם לא הקשיב ולא מצא זמן להיפגש. וכאילו ששכחנו כיצד נאלץ שר הביטחון להתייצב פומבית ולהזהיר.
לצה"ל ולראשיו אחריות גדולה על הכשל המודיעיני והמבצעי, וראשיו לקחו אחריות ויתפטרו בקרוב. ואילו נתניהו? הוא מנסה וינסה לשחזר את "הצלחתו" של אהוד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה, אז התפטרו שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד ומפקדי האוגדות, ורק אולמרט נשאר.
נתניהו מנסה לשרוד, וכדי שזה יקרה, הוא צריך להקריב מישהו, והוא שמח להקריב את ראשי צה"ל, את השב"כ ואת שר הביטחון ולמנות תחתם אחרים. עם נאמנות אישית כמובן.
וזה הולך להיות אסון בפני עצמו.
4. צה"ל נאלץ לפעול שוב בבית לקיה ובית חאנון, לאחר שנורו משם טילים לעבר יישובי העוטף ושדרות. וכך, מי שלא רצה לדון מסיבות פוליטיות במה שנקרא "היום שאחרי" - מקבל לפנים לאחר ההשקעה, המלחמה הקשה, החללים והמחיר בארץ ובעולם, את "היום שלפני".
מי שחוזר לתפוס את העמדות השלטוניות והצבאיות ברצועה הוא חמאס. הוא משתקם וישתקם. זה לא מיטוט שלטון חמאס, אלא מיטוט הישגי צה"ל על ידי פוליטיקאים ישראלים שמסרבים להיות מדינאים.
המצב הזה מבטיח המשך ירי, המשך שלטון חמאס וחוזר חלילה, ללא מעוף וללא תעוזה, ללא יוזמה ומדינאות וללא בריתות בינלאומיות ואזוריות. ישראל פוסעת לעבר "הביזיון המוחלט" של מלחמה לשם מלחמה, ללא תכלית אסטרטגית, ועם העיניים לא לביטחון המדינה ואזרחיה אלא לקמפיין הפוליטי הבא: "אני היחידי שעמד בפני ביידן, גנץ והשמאל, שביקשו להביא לעזה את אבו מאזן".
כך הוא תמיד העדיף את חמאס על הרשות הפלסטינית. ישראל הייתה צריכה לוודא שכוחות פלסטיניים מתונים ייכנסו לעזה בחסות מצרית, ירדנית, קטארית ואמריקאית, שיקבלו יכולות וסיוע וימנעו את חזרת חמאס להגאים. אבל בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר לא הסכימו ולא מסכימים, ונתניהו שבוי בידיהם - ואיתו כולנו.
5. במקביל להתפטרותו של האלוף חליוה מראשות אמ"ן ומצה"ל, התפטרותו של האלוף יהודה פוקס, מפקד פיקוד המרכז, שנראה היה שעתידו הצבאי עוד לפניו, באה במפתיע. ההתפטרות מעבירה מסר חשוב: ממשלת ישראל לא מתכוונת למה שהיא אומרת בקשר לשטחים, ולא אומרת מה שהיא מתכוונת. ובתווך עומד הריבון, מפקד פיקוד המרכז, שבגבו ובחזהו ננעצים סכינים על ידי פוחזים מבין המתנחלים ונציגיהם בכנסת, שתיארו את האלוף כמי שמשרת את הטרור והפלסטינים ולא את המתנחלים וביטחונם. לא פחות.
וראש הממשלה שתק, ושריו שתקו, והצבא כולו גמגם. ממבוכה. מאז ומתמיד סברו המתנחלים שמפקד פיקוד המרכז חייב להיות המשרת שלהם, שכפוף אליהם ושאמור לבצע את מדיניותם. כך היה עם האלוף עמרם מצנע, וכך - ברמה כזו או אחרת - עם מחליפיו מאז.
דבר אחד אני יכול להבטיח כאן: המתיישבים הקיצוניים ביהודה ובשומרון, שגרמו לכך שהאלוף פוקס יתהלך עם מאבטחים, עוד יתגעגעו לרמת המחויבות, למאמץ, ליצירתיות ולתוצאות של הפיקוד בראשותו במלחמה בטרור ובהגנת היישובים. וגם בצה"ל יתגעגעו למפקד שידע להתייצב מול מצלמות בעת כישלון ולשלוח אחרים בהצלחות.
6. האנטישמיות ברחבי העולם גואה. לא רק בקמפוסים בארה"ב אלא ברחבי היבשת, עם מאות דיווחים על פשעי שנאה נגד יהודים בעריה של ארה"ב. המצב הזה, שהוא חמור ומסוכן ומתפשט עוד יותר מאז ראשית המלחמה, ועומדים מאחוריו מאות מיליוני דולרים של גורמים פרו־איראניים ופרו־פלסטיניים, מחייב כמה צעדים: התארגנות ועמידה איתנה של המנהיגות היהודית בארה"ב מול הנשיא, הקונגרס, סוכנויות הממשל והתקשורת בדרישה תקיפה להעמיד כלים ליד קשה לעצירת התופעה, לרבות נקיטת צעדים חריגים.
ובמקביל וללא קשר, ייזום ושיווק תוכנית משותפת ואטרקטיבית על ידי הממשלה עם הסוכנות היהודית ואחרים, לקליטה של חצי מיליון יהודים בשנתיים הקרובות בבית היחידי שיש ליהודים - מדינת ישראל. זהו אתגר לאומי דחוף.
7. קיוויתי בסתר לבי שחברות וחברי הכנסת שלנו, או לפחות חלקם, שנמצאים ב"פגרה" באמצע המלחמה, ייקחו בערב ליל הסדר את בני משפחותיהם ויצטרפו לקהילות ולמשפחות העקורים בבתי המלון ברחבי המדינה, שיישבו איתם, ישמיעו, יקשיבו, ינסו לפתור בעיה קטנה, יעזרו, ייתנו כתף חמה וישפילו מבט - זה לא קרה. הניתוק כל כך גדול וכל כך מדכא.
את ליל הסדר שלנו חגגנו בלי בכורי אורי. הוא מנהל מלון בתל אביב, שמארח מפונים מקריית שמונה. הוא היה שם איתם, דאג לכל פרט ולתפריט מלכים מכל הלב והנשמה. הוא חש מחויבות להיות שם, כי זו העבודה שלו וזה אורח החיים שלו. ואיפה העבודה של חברי הכנסת? איפה האחריות שלהם? איפה הירידה שלהם אל העם? "ירידה" אל העם? לא! לעם הזה, הנהדר - "נבחרי הציבור" שלנו צריכים לטפס ולעלות, לא לרדת!
עולה העם שלנו על מנהיגיו.
8. לקחתי השבוע את אמא שלי לאה להופעה של חנן בן ארי באקספו תל אביב. אמא אוהבת את חנן בן ארי, ומאז שהייתי בהופעה שלו ושיבחתי אותו בעיתון וברשתות, היא מקשיבה לו בסלולרי וביקשה שאבטיח לה שאקח אותה - וכך עשיתי.
קצת קשה בגילה, גם הטלטולים והמדרגות וגם השעה המאוחרת, אבל חנן בן ארי בטח הוסיף לה חיים, אמונה ואופטימיות. גם לי ולרבים בקהל.
9. משהו חיובי לחגים? קבלו. מריטה ועידן רייכל.
"יום אחד זה יקרה,
בלי שנרגיש משהו ישתנה,
משהו יירגע בנו,
משהו ייגע בנו,
ולא יהיה ממה לחשוש".
לו יהי. נהיה טובים וראויים. מועדים לשמחה שבת שלום.
[email protected]