נולדתי אל תוך ישראל הגדולה והבטוחה בעצמה. רק כשנתיים וחצי לפני שהגחתי אל אוויר העולם, עוד חפרו כאן, כהכנה למלחמת ששת הימים, כ־100 אלף קברים. לעומת החרדה שאחזה במדינה שלפני הולדתי, הרי שישראל שבה עברו שנות ינקותי הייתה בטוחה בעצמה, אפילו בטוחה מדי. פתאום היה לנו מה להפסיד - וכאשר יש לך מה להפסיד, הדבר הראשון שאותו אתה מפסיד בדרך כלל הוא היוזמה.
הפסד הברית האסטרטגית: הסכנה בפעולה ברפיח ללא תיאום עם מצרים וארה"ב
אובדן היוזמה הוביל לכך שאחד האירועים הראשונים שנחרטו בזיכרוני הוא מלחמת יום הכיפורים. בדיעבד, הבנתי את המצוקה, אבל בעיני הילד שהייתי, בגיל שבו נדמה לך שחיבוק אמהי ישמור עליך מכל צרה, זו הייתה תקופה קסומה. פתאום כל יום היה כיום חג: הילדים שיחקו במקלט, המבוגרים ישבו בסלון, צמודים לטרנזיסטור עם פירות ופיצוחים.
אפילו הביקורים בבית החולים אצל אחי שנפצע, היו בעיניי כטיולים, אולי כי אמי ארזה לקראתם בקבוקים של טמפו “ליטר פלוס" וממתקים. גם בחודשים שבאו אחריהם לא חסרו בחיי “הרפתקאות" - למשל נסיעות לירושלים, להזדהות עם מוטי אשכנזי שתבע הקמת ועדת חקירה או התכנסות של “החבר'ה מהצבא" אצלנו בסלון, כדי לצפות בגמר הגביע העולמי בין מערב גרמניה של פרנץ בקנבאואר להולנד של יוהאן קרויף, המשחק שתוצאתו שברה את לבה של אומה שלמה.
זה לא שלא היו בעיות, אבל בחלקן לא הבחנתי מחמת גילי הצעיר ואחרות נפתרו על ידי המדינה: כשחטפו לנו מטוס, הרחקנו עד אוגנדה, וכשניסו לחסל לנו את השגריר בלונדון, לא סיפרנו לעצמנו שמדובר בארגון סורר (אף שהיורים בשגריר שלמה ארגוב היו מארגונו של אבו נידאל) או התפתינו להאמין בשקר של “אש"ף מורתע", אלא יצאנו למלחמת יש ברירה.
ומעבר ישראלי לעבר יהודי: בימים האחרונים יצא לי לקרוא את ספרו של ערן מורילס “למטה מפרה", שמתעד את קורות משפחתו ואת קורותיה של קהילת פרושוביץ (פרושוביצה) בפולין, בימי מלחמת העולם השנייה. הקריאה רק העצימה את התחושה שלפיה ההצלה שמורה ליוזמים, למי שלוקחים אחריות על גורלם - ולא למי שמבקשים לדחות יוזמות מצילות חיים בתקווה (טבעית אך הרת אסון) לשמור על הקיים.
ההרהור הזה התכתב אצלי עם רגע מכונן מסרטו של איתי אנגל על אודות המתחולל ביישוב מטולה (“עובדה", קשת 12). באחת מהשיחות של אנגל עם התושבים, אמר אחד מהם משפט מצמרר: “אולי למדינת ישראל נוח שנחטוף כאן טילים ולא שייפלו בניינים בתל אביב. אנחנו השכפ"ץ". המשפט הזה ייבש אותי, פעמיים. פעם אחת מפני שהוא הבהיר עד כמה התרחקנו ממושג הערבות ההדדית.
בהתחלה הופקרו לגורלם המתנחלים. אבהיר שאיני נמנה עם חסידי מפעל ההתנחלות, אבל מדינה שמאפשרת, אפילו מעודדת, את ההתיישבות בשטחים, לא יכולה לקבל בהסכמה שגרה של פיגועים. אחר כך נזנחו לנפשם תושבי עוטף עזה: “טפטופים" קראנו למציאות שבה ילדים גדלים בצל אזעקות “צבע אדום" שהתרגשו עליהם בסבבים. מתי יצאנו למבצעים? בדרך כלל כשהטפטוף הפך לגשם, כלומר - שהגיע למרכז הארץ. עכשיו מופקרים תושבי הצפון. הם אולי לא נטבחו בבתיהם כאחיהם בגבול עזה, אבל הם נאלצים לצפות בחורבן הפיזי, הכלכלי והחברתי שמפרק מבפנים יישובים וקהילות, אפילו קורע משפחות.
הפעם השנייה שבה התחלחלתי מאותו המשפט, הייתה בהכרה במחירו של עימות בצפון הארץ, כלומר - פגיעה קשה בעורף הישראלי, כולל בריכוזי אוכלוסין מחיפה ועד לגוש דן רבתי. למרבה האסון, הפגיעה הזאת עומדת מול ההכרח לנקוט יוזמה שלא תסתיים בהסכם, שמשמעותו היחידה היא המתנה לגרסה הצפונית של אירועי שמחת תורה.
איש מאיתנו לא שש אלי קרב, אף אחד לא חפץ במלחמה שאפשר למנוע, אבל לפעמים מוכרחים לזכור שהיעדר יוזמה מסוכן מכל טיל: ראו מה קורה למעמד ישראל בעולם, רק מפני שאיבדנו את ההרתעה והשבנו לאויבינו את האמונה שאנו בני השמדה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, העוינות לישראל ברחבי תבל אינה משום שביצענו “פשעי מלחמה" אלא משום שאנחנו לא מצליחים לנצח בה. איך אני יודע? כי ישראל ה"תוקפנית" שפתחה במלחמה ביוני 1967, זכתה לא רק בניצחון מזהיר בשישה ימים, אלא גם במעמד בינלאומי חסר תקדים, שהטיס לכאן עם סיומה ילדי פרחים, שוחרי שלום מכל העולם שרצו להתנדב בקיבוצים.
לעומתה ישראל של 1973, שנמנעה מבחירה הן מיוזמה מדינית והן מפעולת מנע ובחרה להפקיד את ביטחונה בידי מעצמה זרה, שילמה לא רק באימת “חורבן בית שלישי" (ועוד מפי “מר ביטחון" של ששת הימים) אלא גם בירידת קרנה בעולם, בחרם ובהכרזת האו"ם על הציונות כגזענות.
שיקול דעת הוא מצרך חיוני אך מתעתע: כשהוא מתחיל להתכתב עם הססנות, הוא הופך באחת לקטלני. ליהודים במטולה, בבארי ובתל אביב יש הזכות היחידה שלא הייתה ליהודי פרושוביצה במלחמה ההיא: הם יכלו רק להקדים להימלט, אנחנו יכולים להחזיר את היוזמה לידינו, להקדים תרופה לאסון.