הרגל הקרושה של הקרדינל | רון מיברג

האמת היא שאני ילד קטן שמתגעגע הביתה ולמלפפון חמוץ. מלפפון קטן, חלק ומוצק, שהוחמץ בתבונה ובחשיפה נכונה לאלמנטים; מלפפון במלח עם שמיר, שום ופלפל חריף שכאשר שולים אותו מצנצנת הזכוכית בעזרת מלקחי עץ (התגובה הכימית, מגע יד, כך אומרים, מזרזת את תהליך הריקבון) ופורסים אותו, מתגלות טבעות ההחמצה, כמו גילו של עץ, והוא חורק ומתפצח בשן ולא נמרח עליה. אני מתגעגע לטעם, לריח, למרקם ולאופן שבו מקפיץ מלפפון חמוץ את הארוחה שבה הוא מעורב; בעיקר יוצאת נפשי אל מה שמלפפון חמוץ טוב מייצג.

אני מתגעגע למגע ידה הטובה של אמי, כאשר דחסה בקפדנות ארכיטקטונית את המלפפונים הקטנים בצנצנת זכוכית אחרי שקטמה את קצותיהם. לאופן הלא מקרי שבו פיזרה בצנצנת את שיני השום והפלפלים החריפים ואת השמיר שתמיד שמרה לסיומת, כמו קן ציפורים הפוך בפה הפעור של הצנצנת. אני מכיר כאלה שמרתיחים את המלפפונים לפני שהם מכניסים אותם לצנצנת וכאלה שלא חותכים את הקצוות. אבל נקודת ההתייחסות שלי היא המלפפונים שעליהם גדלתי. אחרי מות אבי, נהגה אמי להתלונן שהמלפפונים לא יוצאים כתמול שלשום. אם היה דבר כזה, הוא היה קשור כנראה לכימיה של גופה בבדידותה ולא משהו שכולם הרגישו בו.

אבל אנחנו יודעים שעם מותו לקח אבי מהמלפפונים משהו, אבל לא את ייחודם. אמא נשארה אחת המחמיצות המיתיות הגדולות בעיר. אבל חייה ללא אבא החליפו אצלה חמיצות במרירות. או כך לפחות האמנתי. זאת הכימיה שאני מכוון אליה. אינני מכיר מישהו שאהב מלפפונים חמוצים יותר מאבי. אני אוהב לחשוב שירשתי את האהבה הזאת ממנו, ואיתה זן קפדני מאוד של בררנות. אני יכול לזהות מלפפון כהלכתו ממראה עיניים. אפשר להסביר לי שרק מלפפונים בלדי קטנים מתאימים ושהחממות הרגו את המלפפונים, אבל אלה הסברים שאינם עומדים במבחן הנגיסה והטעימה.

בניגוד לאבי, לא תתפסו אותי עומד מעל הכיור במטבח עם צנצנת מלפפונים ריקה, שותה בלגימות גדולות את מי המלח הלבנים, עם השמיר, השום והפלפל, אחרי שהמלפפונים נאכלו עד תום. הנה גבר שעד יום מותו סירב לקשר בין הצרבת שקרעה אותו לגזרים ובין שתיית המים שנותרו ממלפפונים חמוצים. חשבתי שזאת הייתה סטיית תקן קטנה שלו, עד שראיתי שיש מי שמוכרים את מי ההחמצה כמו שמוכרים מרק עוף.
רק במקרה לא קיבלה סבתא חנה, אמו, פרס נובל להחמצה. אני חושב שזו קטגוריה שחסרונה מורגש וגורם לפרס להיות אינטלקטואלי מדי. זה לא היה מתחת לכבודו של מלך שוודיה להגיש פרס לאישה מבוגרת על חלקה בשימור ההיסטוריה והפולקלור של בני עמה.

סבתא חנה הייתה אישה מהירת חימה עם פתיל קצר וחשד קיומי כלפי הזולת, ושום דבר, חוץ מסבי, לא הרגיז אותה יותר ממראה אבי מנסה לדוג מלפפון בטרם עת מהצנצנת, או אוכל עשרה כדי לגמור אותם ולשתות את המים. היא הייתה צורחת "אבנר!" ומגרשת אותו מהמרפסת. לי היא הייתה אומרת: "בוא, רונ'לה, שב, הנה חביתה, סלט חצילים, לחמניות טריות ומלפפון חמוץ. תאכל, חמוד". הגעתי פעם אל רופא פרקים שאחרי שגמר לבדוק אותי, הוא הכתיב לטייפ, "גבר בן 53, מצב כללי טוב, עודף משקל...". לא מרגיז אותי שבעל מקצוע קורא לי שמן. אבל ברור שד"ר בלוק לא נולד למשפחת אופים, ושמלפפונים חמוצים לא היו פריט מרכזי בתפריט המשפחתי.

ברבות השנים ניסיתי להחמיץ מלפפונים פעמים רבות. מעולם לא הצלחתי. לפני 30 שנה הצלחתי לשדל את סבתא לשלוח לי את המתכון בכתב ידה. שלושה מתכונים חילצתי ממנה לפני מותה. היא שלחה לי אותם לאמריקה כשהייתי סטודנט בשנות ה־70: סלט חצילים, קוגל ומלפפונים חמוצים. יש לי עדויות בכתב על הצלחתי עם החצילים והקוגל, אבל את המלפפונים לא ניצחתי. כאשר כותבים למישהו חופן מזה וקצת מזה, זה לא מתכון, זה הצהרת כוונות.

מקובל שהרומנים מבינים משהו בהחמצה. נדמה לי שהחמוצים שלהם נקראים מורטורה. יש עגבניות, כרוב, מלפפונים ועוד. אכלתי מלפפונים חמוצים מזעזעים בבוקרשט, יותר מפעם אחת. חוץ מהטעם המוחמץ, הם היו מעולפים ולא שריריים. הקורנישונים הזעירים של הצרפתים טובים לדברים מסוימים, אבל לא עם חלה טרייה וחבילת חמאה. הרתיעה הראשונית שלי מהאמריקאים המכורכמים חלפה חלקית כאשר טעמתי אותם בגרסתם היהודית בדרגות הכנה שונות.

אורי דן ואני נתקענו פעם בשדה תעופה בדרך לניו יורק בעת משפט אריק שרון-"טיים". היינו יריבים פוליטיים, אבל עבדנו קצת יחד ונפגשנו לעתים. שאלתי מה אוכלת משפחת שרון בימי המשפט, וכך הגיעה השיחה למלפפונים שדן קרא להם "מכורכמים".

בין החברים שביקרו אותנו במיין, היו כמה מחמיצים בעלי מוניטין מישראל. אני האכלתי אותם לובסטר, והם שמו בתנור סיר של חמין. לא ויתרתי על חמוצים, והם מילאו את צנצנות הזכוכית הגדולות שקניתי במלפפונים ירוקים קשים, שגדלו כנראה על ויאגרה. כאשר הבטתי בצנצנות שהותירו אחריהם עומדות על אדן החלון ופניהן לשמש הצפונית, יכול הייתי לדעת שמלפפון חמוץ טוב לא ייצא מהן. מלפפון והחמצתו הם פונקציה של אקלים, טמפרטורה, גובה מעל פני הים, לחץ ברומטרי, איכות המים, זווית קרני השמש וכדומה.

כל כך התגעגעתי, שברגע של חולשה ופיק ברכיים, הלכתי פעם שולל אחרי מודעה בעיתון מקומי שהכריזה על "המלפפונים החמוצים הידועים של מיין". מילת הקוד במודעה הייתה סבתא של מישהו. אתה מכניס סבתא לדיון על אוכל וניצחת בנוקאאוט. כבר מהקרטון שהגיע בדואר יכול הייתי לאמוד את גודל הנפילה. המלפפונים היו מתוקים, מתובלים במיני גרגרי יער, תבלינים מיותרים ושאר דברי מתיקה. מרוב בושה קברתי אותם בשלג לפני שמישהו מבני המשפחה ראה אותם.

המלפפונים כמעט עלו לי בחיי. כדי להכניס הביתה קרטון של חמוצים שהגיע מניו יורק, עשיתי טעות פטאלית ויצאתי מהבית בנעלי בית. קודם החלקתי ורגליי התרוממו מהמדרגה החלקה בניסיון להגשים את חלומו של האדם לעוף. אחרי כמה שניות באוויר, שבהן אני מנחש שפי היה פתוח בהשתאות גדולה, נחַתי על הגב, המרפקים והצוואר, ראשי נהדף מהמדרגה, משקפיי עפו מאפי, וחשבתי איזה כיף יהיה לשבת בכיסא גלגלים בשורה הראשונה בקונצרט של ווינווד וקלפטון בסוף החודש.

בסוף מצאתי בגוגל את המחמיצים היהודים המיתולוגיים מרחוב אסקס בלואר איסט סייד במנהטן. אלה שעם בן דמותו של אחד מהם הייתה אמורה איימי ארווינג להתחתן בסרט שנקרא בארץ "אהבה ממבט שלישי", אבל היא נרתעת מהריח החריף שעלה מידיו. החבר'ה האלה, שנקראים "The Pickle Guys", עשו לי חבילה מהסרטים: דלי של מלפפונים חמוצים מצוינים, אלה שנקראים חצי עשויים, כמו שאוכלים בדליקטסנים היהודיים בניו יורק; צנצנת של עגבניות מוחמצות; סלרי מוחמץ - נפלא; פטריות כבושות. הייתי בעננים. גם בגלל משככי הכאבים שנתנו לי לגב.

עם כל ביס חורק אני רואה את קרובי משפחתי המתים, את הוריי והוריהם, עומדים חצי שקופים ומהבהבים כמו אובי־וואן קנובי, אנאקין סקייווקר ויודה, שעה שמניחים על ראשי כתר שזור ממלפפונים חמוצים. וגם אם טרם הגיע זמני לשינה הגדולה, הרי שההחמצה הגדולה כבר כאן. והיא שוברת את לבי.

אהבתי את "2nd Avenue Deli" במיקומה הקודם בלב הזרימה האתנית המגוונת שבה הייתה ממוקמת. קודם היא עברה לכתובת חדשה, עכשיו יש לה שני סניפים ובר בקומה השנייה של אחד מהם. המלצרים לא היו מהזן הרטנוני והפוגעני במכוון; לאייב ליבווהל, שפתח את הדליקטסן ב־1954 עם 14 שולחנות, הייתה נהרת פנים נהדרת שאינה אופיינית לפורסי פסטרמה הידועים בסף המרמור הגבוה שלהם. בהזדמנות הראשונה העביר דור המקימים היהודי את העבודה הידנית, ההכנה והפריסה האינסופית של קורנדביף ופסטרמי, למהגרים שהגיעו אחריהם.

"סקנד אבניו" הייתה שם, מאכילה יהודים אכולי געגועים וגויים שהתאהבו. בכל ביקור בדלי יהודי נתקלתי בתיירים מהמערב התיכון האמריקאי שאינך יכול לטעות במוצאם, מביטים בהשתאות גדולה בקניידלך בגודל של כדורי טניס שהוגשו להם. לא ביקרתי בניו יורק מבלי להתנכל לכריך תלת־קומתי של פסטרמי על קימל. כשהייתי צעיר הצלחתי לגמור אותו ואחר כך נראיתי כמו נחש פיתון שבלע כבש ורגליו בולטות מעורו. כשזקנתי הפסקתי לנסות, אף שחדרי המיון בעיר מיומנים בחילוץ בועת פסטרמי הנתקעת בסרעפת וצורבת כל הלילה.

בבוקר 4 במרץ 1996, שעה שיצא כהרגלו להפקיד מזומנים בבנק הסמוך, נשדד אייב ליבווהל, נורה ומת. הרצח לא פוענח מעולם ועבר לירכתי ארכיון התיקים ה"קרים". בסוף השנה שעברה פנו בנותיו של ליבווהל למשטרת ניו יורק בדרישה שתחזור לחקור את הרצח. המסעדה לא התאוששה ממות הבעלים למרות קרב מאסף אמיץ. ג'ק, האח הצעיר, עורך דין במקצועו, לקח על עצמו את הניהול, אבל שמחת החיים עזבה את הדלי כמו אוויר מצמיג מנוקב. המסעדה נסגרה על רקע סכסוך עם משכיר הנכס ב־1 בינואר 2006. ליבווהל השאיר חובות שלא היה אפשר להתמודד איתם.

ההבטחות על פתיחתה מחדש של "סקנד אבניו" במיקום חדש, נשמעו ליהודים זקנים ובקיאים בשקרים לבנים, כסוג של מנטרה ללא כיסוי. עד שהחלו השיפוצים ברחוב 33 פינת פארק אבניו בסוף 2007 לקראת פתיחה באביב 2008. מי שלקח על עצמו את המשימה הכבדה להחזיר עטרה ליושנה, היה ג'רמי ליבווהל בן ה־25, בן האח ג'ק, ששירת בצה"ל וחזר הביתה.

בגללו אפשר לקבל ב"סקנד אבניו" בירה "גולדסטאר", לא הבירה הטובה במנהטן אבל יש בבחירה השראה רבת־חן. מספיק כדי לוותר על בירות אחרות שאתה יכול לשתות במסעדה אחרת לטובת "גולדסטאר". דבר לא נגרע מהתפריט הענק שהיה סימן ההיכר של הדלי ההיסטורי. גם אייב ליבווהל לא נשכח. על דלת הכניסה הודבק פוסטר שהבטיח 100 אלף דולר למי שיעזור לפתור את תעלומת הירצחו. היית מצפה שתמורת סכום יפה כזה יהיה מי שילשין על זולתו, אבל זה לא קרה.

בעוד המסעדה הקודמת הייתה מוקפת חלונות מוארים, נאטמה החדשה במתחם מוגן ובכניסה ישב מאבטח בסגנון הישראלי. המארחת שהסתובבה ברחוב מחוץ למסעדה ובידה תפריטים, מתפקדת כנראה גם כסלקטורית סמויה. הכל בקשר ל"סקנד אבניו" הדיף ריח של פרנויה שלקח זמן להתרגל אליה. ימי ההפגנות הפרו־פלסטיניות העלו שוב את סף החרדה.

ביום הפתיחה השתרך מול המסעדה תור ארוך של ותיקים שלא הצליחו להסתיר את התרגשותם לקראת חזרתם הביתה. אפילו פרנק ברוני, מבקר המסעדות של ה"ניו יורק טיימס", הזדרז לטעום שומן אווז מטוגן המוגש לשולחן כחלק מערכת הפתיחה הכוללת קולסלואו, לחם ושני סוגי מלפפונים חמוצים: מוכנים וחצי מוכנים. כמלצרים גייס ליבווהל את מי שנשארו מהקאדר הישן. מבוגרים עם ברכיים דפוקות וקרסוליים נפוחים, שנאמר עליהם שהם נרגנים יותר מדונלד טראמפ ביום רע, אבל בעצם הם אנשים נחמדים המגלים עניין אמיתי בתגובתכם לאוכל.

מי שמחפש במטבח זיידות מיומנות, מבזבז את זמנו. הטבחים הם מי שתמיד בישלו כאן: פורטו ריקנים, סינים, האיטים ולטינים. הסיפורים עפים, עבים ומוגזמים, כולל על הקרדינל או'קונור שאכל ב"סקנד אבניו" ועל טבח שחור בשם אדי, שהוא מלך הרגל הקרושה. הסניף הראשון נפתח בשכונה שנקראת מאריי היל ובפינת הרחוב נמצאת "ישיבה" יוניברסיטי.

האוכל טעים, למי שיש לו ורידים להחלפה, והכבד הקצוץ על קימל מביא דמעה על דור שהיה ואיננו. ברקע מתנהל דיון סוער אתני וקולינרי: המומחים טוענים שזאת הפעם הראשונה זה שנים שרואים את סופו של אוכל יהודי באמריקה. הזקנים נמוגים וילדיהם אינם רוצים לעמוד כל היום עם ידיהם תקועות בחביות חמוצים או דגים מלוחים. איליי זייבאר ואחרים הקימו אימפריות שטרם ויתרו על סלמון, בייגל'ס ורוגלך, אבל העסקים הקטנים, לבו של היהלום הקולינרי הזה, הולכים ונעלמים.

בלוג אקטיביסטי של בחור קנדי נלחם נגד היעלמות הדלי'ס וטוען שדווקא מונטריאול מייצגת את תקוות האוכל היהודי. הטענה כי מסעדות יהודית אינן נפתחות אלא רק מתות, נכונה בחלקה. מעל לדיון מרחף אחוז גבוה של התבוללות היהודים והאופן שבו הם נטמעים בתוך ההוויה האמריקאית, כמו משפחות החוגגות את חג ההודיה והמולד ואת ראש השנה ופסח.

אם אתה רופא יהודי הנשוי לאישה לא יהודייה שנוסעת בחגים לבית הוריה בקונטיקט, אין לך סיכוי גדול לשכנע אותה לעצור ב"סקנד אבניו" כדי להביא גפילטע פיש להוריה. אנחנו זוכרים בחיבה את מג ראיין מראה לבילי קריסטל כיצד היא מזייפת אורגזמה בדלי "Katz" ב"כשהארי פגש את סאלי", אבל אלה לא החיים אלא הברקת תסריט.

במקום להיכחד כפי שהיה צפוי, דור חדש של צעירים פותחים דליקטסנים ששומרים על התפריט הישן אבל מוסיפים לו מנות מודרניות ברוח המטבח היהודי ומשנים את המנות המקוריות מבלי לאבד מייחודן. אחת הבולטות היא "Russ & Daughters" עם כמה סניפים, שגם נראית מוארת ומאווררת יותר מהכוכים הישנים. כל אחת מהדלי'ס הגדולות שולחות אוכל לכל מקום באמריקה. זה יקר, אבל פעם בשנה לפחות מנצח הגעגוע את הארנק.