לפני כמה ימים אחותי, שהיא ארכיונאית במקצועה, עשתה סדר בתמונות שצילמנו בשני העשורים האחרונים ונמצאות במצלמות הדיגיטליות, בדיסקים ובמחשבים. אותן תמונות הן משני עידנים שונים: מהתקופה שבה היינו שולחים פילם לחנות צילום ומדביקים ומסדרים תמונות באלבום ומשקיעים בכך שעות, לתקופה שבה הכל עולה מהסלולרי ישר לענן או לפייסבוק או לאינסטגרם, שהפכו עם השנים להיות מעין אנדרטת הזיכרונות של כולנו. לפעמים אני תוהה מה יקרה פה אם האתרים הללו יקרסו, והאם כדאי לנו להתחיל לעבור על הזיכרונות הלא מגובים ולגבות אותם כבר עכשיו?
הדיסקים העגולים הרבים שהיו אצל אחותי בבית כוללים תמונות מ–20 השנים האחרונות. מכיוון שפייסבוק עדיין לא הייתה נוכחת בחיים שלי לפני שני עשורים, אותן תמונות לא קפצו לי בשום תזכורת, עד שכמעט שכחתי מהן. לא רק מהן שכחתי, בעיקר שכחתי מהתקופה שהייתה עמומה בין שני עידנים של תיעוד עצמי. בין שתי תקופות חשובות בחיי.
לא טרחתי לחפש תיעוד של אותה תקופה או לדרוש בשלומה, כמו שאומרים. זו תקופה קרובה מדי מכדי להתרפק עליה באופן נוסטלגי ולהיאנח, אבל בדיעבד הבנתי שאלו היו שנים משמעותיות, שעיצבו את מי שאני היום בכל המובנים. עבורי אלה היו שנות הביניים, המעבר לתל אביב, הצעדים הראשונים בדרך להגשמת החלומות שלי כאדם בוגר, הצעדים הראשונים בקריירה. זה לא היה קל, זה היה אפילו מאוד קשה. אבל היום אני מבינה שכל מה שעשיתי היה טוב עבורי, גם הדברים שפחות, ושהייתי הכי טובה שיכולתי להיות, אף שלא באמת חשבתי כך באותו זמן.
הסתכלתי בתמונות וראיתי את עצמי אחרת. יותר רזה ממה שחשבתי, יותר יפה ממה שחשבתי. ילדה ממש, אף על פי שהייתי לקראת סוף שנות ה־20 לחיי. אני מודה שזו הייתה הפעם הראשונה שחשתי בעבוע של רגש חיובי כלפי עצמי. ואם לשים בדיוק את האצבע על הרגש, זה בעיקר משהו שלא היה לי אז באותן שנים - חמלה.
אני מניחה שזה עניין של גיל ונקודת מבט, ואולי גם פרק זמן מספיק ארוך שעובר בין היכולת לראות את עצמך בהווה ולשפוט את מה שמשתקף, לבין ההבנה שבסך הכל היית צעירה מדי ומלאת כוונות טובות והיית בסדר גמור, בדיוק כפי שאת בסדר גמור היום. אני באמת רוצה להאמין שגם היום אני מצליחה - גם אם לא תמיד אז לפחות מדי פעם - להביט על עצמי במראה ללא אותו מבט שיפוטי, ללא ביקורת גם אם קלה, ללא רצון לשנות משהו, בין שזה קשור למראה ובין שזה משהו שבא לי או לא בא לי לעשות באותו הרגע ולעתים גורם לי להסתבך עם זה ולהרגיש לא נעים.
אם נשים רגע בצד את ההתבגרות והשינויים (שגם אם אף אחד מבחוץ לא באמת מרגיש, הם מוחשיים), אני בעיקר מנסה להיגמל משיפוטיות על התגובות הרגילות שלי, מביקורת על ההרגלים שמנהלים אותי. אני מניחה שחמלה היא בעיקר קבלה של מצב נתון, בלי לנסות לשנות אותו בכוח. חמלה היא בסופו של דבר היכולת להעריך את המאמצים שלך כלפי עצמך ולדעת גם להרפות כשצריך ולהגיד לעצמך: אוקיי, ניסית, יופי. לא הצלחת? גם יופי, אולי תנסי אחרת.
עוד מבט אחד בתמונות, והפעם אולי קצת יותר מכיל, וזה עדיין נראה קרוב מדי. בהחלט לא מסוג הזיכרונות שצפים כשרואים פתאום תמונה מגיל 8 עם תחפושת לכבוד פורים. כמה קשה להיות סלחן בזמן אמת. כאמור, יש דברים שכיף להתרפק עליהם בתקופות. רק לפני שבועיים מישהו שלמד איתי ביסודי עשה עבודת תחקיר מופלאה והצליח לאגד כמעט 40 חברים משתי הכיתות בבית הספר. לפני יותר מעשור, במפגש המחזור הראשון, הייתי פחות נוסטלגית ולא הגעתי. עדיין פוסט־טראומטית מהמוסדות החינוכיים שלמדתי בהם, לא כי הם היו לא בסדר אלא כי אני לא הצלחתי להשתלב בהם בצורה טובה.
אבל כיום, 33 שנים אחרי, הרגשתי שעבר מספיק זמן כדי שיהיה כיף להיזכר ולשתף, ובעיקר לתפוס את הראש ולא להבין איך עברו כל כך הרבה שנים. והתמונות האלה? הן לא היסטוריה. הן העבר של ההווה שלי. אני יודעת שממש אתרפק עליהן בגיל 60, אם לא לפני כן. אבל כרגע עבורי זו בעיקר התבוננות מתוך השלמה, קבלה וסליחה מתוך הכאן והעכשיו, אף שעברו מאז כמעט שני עשורים.