לעולם לא עוד: פעם אמרנו “לעולם לא עוד!", עם סימן קריאה. היום אנחנו אומרים את אותן מילים עם סימן שאלה. אחרי עשרות שנים של שלווה יחסית, שבה אומנם הרשע האנטישמי רחש סביבנו אבל לא ראינו או לא רצינו לראות אותו, פתאום הכריחו אותנו לפקוח את העיניים.

רבים פקחו את העיניים. היו בינינו כאלה שידעו זאת תמיד, והבינו ששואה נוספת יכולה לקרות, ושהיא יכולה לקרות במיוחד אם לא נבין זאת, אבל הם הושתקו. הרבה מאוד פעמים הם הושתקו על ידי עצמם, כי מי רוצה לתת למחשבות כאלה לעלות אל פני השטח ולקלקל את החיים השלווים, הטובים שכולנו חיים?

אפילו בגטאות מסוימים בתקופה הנאצית היו כאלה שחשבו שהגטו שלהם מוגן. אופייני הוא גטו ביאליסטוק, שראש היודנרט שלו אפרים ברש הצליח לקיים מה שהוא חשב כמערכת תן וקח יעילה והגיונית עם הפיקוד הנאצי. הגטו ייצר ותרם מוצרים חיוניים למען מאמץ המלחמה הנאצי, ואכן הייתה תקופת שקט. נראה היה שהמפקדים הנאצים של האזור הבינו את ההיגיון שבהשארת הגטו בחיים.

אז מה? כשרצו להשמיד את גטו ביאליסטוק החליפו את הנאצים האלה, בגלל... מתינותם. הביאו אחרים, אפרים ברש הוזמן ב־15 באוגוסט 1943 אל מטה הגסטפו ונאמר לו: “האדון ברש, ובכן, על אף מחאותיו של המפקד וראש השלטון האזרחי וכן של הריטמייסטר פְרֶזֶה, יחוסל הגטו". ההשמדה הייתה נוראית ומוחלטת כמו בכל מקום אחר שלא בנה יחסי תועלת הדדית עם הגרמנים. זה עוד פרט היסטורי שתמיד הזכיר לי שהרצון להשמיד גדול פי כמה מהאינטרסים. זה חוזר שוב כאן, במזרח התיכון. הפעם יש ליהודים צבא שימנע זאת, בגטו ביאליסטוק הייתה מחתרת לא יעילה, ולה כ־25 רובים וכ־100 אקדחים ומקלע אחד. מרדכי טננבאום, ראש המחתרת, נהרג או התאבד בעת מרד חלקי בתקופת פינוי הגטו.

ביום השואה בשנה שעברה חשבנו שאפשרות שואה שייכת רק לעולם העבר שאיננו עוד. ביום השואה השנה המחשבות היפות חוזרות לאיפוס, הכל מתחיל מההתחלה, והכי גרוע הוא שדברי ברל כצנלסון משנת 1936, נכונים פי כמה היום נוכח המתרחש בחוגי שמאל בעולם ובארץ: “אנו נתבעים להגן על עצמנו לא רק מפני הפורעים הגופניים, כי אם גם מפני פורעים רוחניים, בהם גם המעיזים לדגול בשם הסוציאליזם, בשעה שהם מסלפים את תוכן הצדק והחירות שבו ומחללים את שמו".

הנאצים הגרמנים אומנם אינם עוד, אבל אנחנו מוקפים במי שברל כצנלסון כינה עוד אז, כאן בארץ ישראל, לפני 88 שנה: “הנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח".

תיקון לאיי־איי

בינה מלאכותית? ומה על טיפשות מלאכותית? מה יהיה על העולם שלנו אם הכל־הכל יהיה נבון ונכון? איפה השטויות?
מהר, דחוף, למען האושר של האנושות, יותר מכך - למען הקִדמה שאף פעם לא נשיג בלי קצת טיפשות, בבקשה להמציא יחד עם הבינה המלאכותית גם טיפשות מלאכותית.

פינת השלולית

הצפרדע הפך לנסיך, אין ספק בכך כאשר שומעים את השיר ששרה לו הנסיכה בחתונתם. שמה הוא וָאלִי כרמי. “ואלי, כמו עמק", היא מסבירה לי, כשאני מביע בפניה את התפעלותי מהטקסט שלה בשיר החתונה הזה שהיא העלתה לרשתות. זה שם שהיא בחרה לעצמה ושינתה בתעודת הזהות. השיר הפתיע אותה במספר הצפיות העצום שהוא זכה לו. מספר הצפיות הזה מחזיר לי את האמון בעובדה שאנשים יודעים להעריך סיפור אהבה המסופר ברעננות ובכישרון. הנה מה שקרה. הנסיכה, בשמלת חתונה, הושיבה את החתן, לקחה מיקרופון, פנתה אליו מול הקהל ואמרה:

“אני רוצה להקדיש לבעעעלי שיר", כשהיא מטעימה במבוכה מסוימת את המילה החדשה "בעלי", והיא מתחילה לשיר לו את המילים הראשונות של השיר המוכר: “איך אפשר שלא להתאהב בך", ופתאום זה הופך לראפ. היא שרה בחן נדיר ובשמחה של פעם בחיים, ואני מבקש מהקוראים לנסות לקרוא מעכשיו את המילים בקצב של ראפ:

"שלוש שנים לא ידעתי שאתה כיתה מולי / ב־י"ב פעם ראשונה דיברנו רציני / אני נרדמתי על שולחן בהפסקה - כהרגלי / שמת עליי עין והערת אותי / ועם חיוך כזה יפה אני ישר נדלקתי / שני ילדים בני 17 חיים את הנעורים / לא ידענו אז, שזה יגיע עד לנישואין / לא ידענו מה צופן העתיד / אומרים שזוגיות מהתיכון לא מחזיקה גם ככה / אבל אנחנו חזקים ומוכיחים שכל מה שהאחרים אומרים זה חרטאאאא! / איך אפשר שלא להתאהב בך...

"פאסט פורווארד לטיול השנתי / זוכר, עשית לי שק קמח אז במים הקפואים / שם התחלנו לעומק לשוחח, להכיר / ואחרי התקשרת ושאלת אותי: היה ממש כיף ו... רוצה לצאת? / ואני לא כל כך הבנתי, אז שאלתי: מהבית? לאן? / כמעט סיימת את השיחה כאן / ויכולת לנתק, אבל מזל שלא / אחרת לא בטוח שבכלל היינו פה. / לי לקח כמה שניות, אבל הבנתי כאמור / שאתה רוצה לצאת איתי ואז אמרתי: ברורררר. / מגמת אדריכלות אבל ניגנת לי פסנתר / בכיתת המוזיקה רק התאהבתי בך יותר / לפניך - בכלל לא רציתי חבר / אבל איכשהו גרמת לכולי להסתחרר כי / איך אפשר שלא להתאהב בך...

"עברנו יחד המון / בין שגרה לשיגעון / צה"ל, רכבים, אופנוע, תואר ראשון / וגם בה"ד 1, עומס ומלא אנימות / חתולים, נחש, טרנטולה - כבר יש גן חיות / מנות שוות מכין לי. פאק, איך אתה מבשל! / ונגשים עוד חלומות עד שתגיע למישלן / בטוב, ברע, בכיף, בהרפתקה, באטרף, בבאסה, כל מצב אני איתך / באמצע הלילה, בצחוקים על כוס תה / מהמרחק בווייטנאם עד כריעת ברך בפומפיי / תשע שנים יחד והנה אנחנו כאן / אתה בחליפה ואני בלבן / תראו אותי, טבעת על האצבע / זכיתי בג'קפוט, פאקינג 777".

משהו: ממשיכים לחפש סימני חיים ביקום, והפעם – על מטאוריטים שנחתו כאן. בטוח שלא ימצאו חיים תבוניים, כי יצור בעל תבונה לא היה נוחת כאן.