נציגים רשמיים של גרמניה הנאצית יושבים בבתי קפה בברלין עם נציגים מטעם היישוב היהודי בארץ ישראל. הם מתדיינים איתם, חולקים איתם ארוחות, אפילו לא מעט בדיחות. ובסופו של דבר גם חותמים איתם על הסכם. הסכם שממנו שני הצדדים יוצאים נשכרים. וכל זה מתרחש בשעה שהמשטר הנאצי - שעלה לשלטון כמה חודשים קודם לכן - הולך ומחריף את יחסו ליהודי גרמניה, ולא טורח אפילו להסתיר את האידיאולוגיה האנטישמית שלו. ההסכם שעליו חותמים הצדדים מחזיק מעמד כשש שנים. שנים שבהן מתרחשים האנשלוס (סיפוח אוסטריה), הפלישה הגרמנית לצ'כוסלובקיה ואפילו ליל הבדולח. הסיבה היחידה לביטולו היא הפלישה הנאצית לפולין, שלמעשה פותחת את מלחמת העולם השנייה.
האגף הסודי במוסד שהופך עולמות כדי לאתר חטופים: זה מה שאפשר לספר
דוקר השוטר מירושלים אינו "סתם תייר": ההסתה הטורקית נגד ישראל חצתה את הגבולות
בלתי נתפס, נכון? אפילו מהדהד תיאוריות קונספירציה ישנות, שטענו לקשר בין הציונות לנאציזם. אבל זה סיפור שהיה באמת. להלן, “הסכם ההעברה". המנגנון שאפשר את עלייתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל, באופן שבו כל הצדדים ייצאו נשכרים. הרקע להסכם היה ברור. הנאצים היו מאוד מעוניינים שיהודי גרמניה יעזבו את המדינה, ובטרום עידן הפתרון הסופי, פלשתינה נראתה כמו מקום נידח מספיק כדי שיורחקו אליה. מאידך, השלטון הגרמני החדש לא אפשר ליהודים שלו לעזוב עם רכושם. ובחלק גדול מהמקרים, היה מדובר ברכוש גדול. היהודים, מצדם, החלו להבין את גודל הצרה וגיששו את דרכם החוצה, אבל לא הסכימו לוותר על ממונם. ובמקביל, ברחבי העולם המערבי נרשמו ניסיונות ראשונים להטיל חרם כלכלי על גרמניה, כדי להילחם במשטר החדש, מה שהקטין עוד יותר את יתרות מטבע החוץ המדולדלות גם ככה של הרייך השלישי.
וכאן נכנס לתמונה ההסכם הזה, שאם לפשט אותו, היה כרוך בפתיחת חשבון בנק מיוחד בגרמניה. כל יהודי שהצטרף מכר את רכושו והפקיד את התמורה באותו חשבון. ברגע שהגיע לארץ ישראל, היה יכול להשתמש בסכום העומד לרשותו (שבממוצע, עמד על כשני שלישים משווי הרכוש המקורי. הנאצים גזרו שליש) כדי לרכוש סחורות מתוצרת גרמניה. כל דבר, ממחרשות ורעפים, ועד לשואבי אבק מתוצרת סימנס. היהודים הצליחו לצאת עם חלק מרכושם. הנאצים נפטרו מחלקם, וגם שברו את החרם הבינלאומי. ועוד מרוויחה הייתה בריטניה, שנהנתה מהגירה של יקים בעלי אמצעים והשכלה גבוהה לישראל המנדטורית, כשכל אחד מהם שילם סכום נכבד מאוד עבור ויזת כניסה.
לאורך שש שנות ההסכם הגיעו לארץ כ־50 אלף יהודים גרמנים, חלק הארי של העלייה החמישית. הם נתנו בוסט אדיר ליישוב היהודי, הקימו יישובים חדשים כמו נהריה, שבי ציון ועוד, רוממו את תל אביב, שהפכה לעיר הלבנה במימון ובידע גרמני, ופיתחו מאוד את הכלכלה והתרבות היהודית. די להזכיר שבין העולים האלה נמנו משפחות שטראוס, זוגלובק, שוקן, קרליבך, המבורגר ועוד ועוד.
אבל סביב חתימת אותו הסכם התנהל ויכוח פנימי עז. ויכוח שמתגולל בסרט חדש הנקרא “חוזה עם השטן?", שיוקרן בערב יום השואה בהוט 8. גילוי נאות: אני כתבתי אותו. בתמצית, תומכי ההסכם - ובראשם מפא"י - ראו בו אלטרנטיבה מעשית לקידום מה שהם ראו כמטרה המרכזית: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. גם אם זה כרוך בשיתוף פעולה עם גורם שכבר אז היה מגונה בעליל. מתנגדי ההסכם - הרוויזיוניסטים, ובייחוד אנשי “ברית הבריונים", ראו בו חרפה וויתור מוחלט על הכבוד הלאומי והיהודי, למען בצע כסף. למעשה, חיים ארלוזורוב נרצח רגע אחרי שהידיעה על דבר המגעים שלו עם הנאצים בנושא התפרסמה. ולכן גם אנשי “ברית הבריונים" נחשדו מיד ברצח.
כשהתחלנו את העבודה על הסרט, לפני כשלוש שנים וחצי, נשאלנו - מה הרלוונטיות שלו היום. כשפרצה מלחמת רוסיה־אוקראינה, השתמשנו בה כתשובה. האם לגיטימי מצד ישראל לא לשרוף באופן מוחלט את יחסיה עם רוסיה, אף שהיא בעליל “השטן"? מאז 7 באוקטובר, כשאנחנו נדרשים להתדיין מול השטן החמאסי, הרלוונטיות כבר לא זקוקה להסברים. אבל השאלה נותרה בעינה: מה חשוב יותר, פרגמטיזם או כבוד לאומי?
על הסכין
אם יש נקודת אור אחת בזוועות שאנו חווים מאז 7 באוקטובר, היא הבחינה מחדש של כל הקיום שלנו כאן, וספציפית - של חגי ומועדי ישראל. אחרי ליל הסדר, שהפך פתאום משמעותי לכל כך הרבה אנשים שתמיד אצו ל"שולחן עורך", מגיע יום השואה, שאין אפילו צורך להסביר את ההקשר שלו. ועוד לא הגענו אפילו ליום העצמאות.
רק מספר פרקים עלו בינתיים, וכבר עכשיו נדמה ש"נאמנות כפולה" (סלקום טי־וי) היא סדרת ממתק אמיתית. זה סיפור על קצין בצבא הדרום וייטנאמי, שמרגל עבור הצד הקומוניסטי של וייטנאם במלחמה, אבל נדרש לעקור עם הגנרל שלו הוא כפוף לארה"ב, שאותה הוא מתעב ומעריץ בו זמנית. והכל עשוי באופן מקורי, מרתק ומפתיע.
פרק הסיום המופתי של “תרגיע", בלי ספוילרים, לא רק עינג, אלא גם גאל אותי מייסורי המצפון הקבועים שלי. אלה שמתעוררים בכל עת שבה אני צופה בפרק רנדומלי של “סיינפלד", לצורכי מצב רוח, ומתבאס מכך שאני בורח לטלוויזיה שנוצרה לפני כ־30 שנה. הפינאלה של לארי דיוויד הוכיח שיש דברים שפשוט לא מתיישנים.