ראש הממשלה נתניהו תלמיד של ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל. ההיסטוריה זימנה לנתניהו את ההזדמנות להיות ראש הממשלה שלנו במלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות. ובעוד שכמו צ'רצ'יל, גם נתניהו לא ממהר לצאת מהמיטה בבוקר, אפילו שיש מלחמה, הרי שאת מה שהיה מצליח צ'רצ'יל להחליט בשלוש השעות של הבוקר שבהן בילה במיטתו, נתניהו לא החליט מאז אוקטובר. הוא לא כאן.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
מדינת ישראל מתכווצת, מדרום ומצפון, והוא מתמקד בהרחבת המותניים ומוטת השליטה של שני מלאכי החבלה שלו, בצלאל ואיתמר. היטיב להגדיר זאת באוזניי אחד משרי הקבינט: "אף שזה לא נראה ככה מאז אוקטובר, ראש ממשלה בישראל הוא לא תפקיד מיותר".
צ'רצ'יל הבטיח לאזרחיו להוביל אותם לניצחון על גרמניה, אבל הבהיר להם שהניצחון יושג במחיר של דם, יזע, עבודה קשה ודמעות. נתניהו מצליח להתעלות מעל צ'רצ'יל: הוא מדלג בקלילות מעל התלאות שבדרך ומוכר לחסידיו חרוזים נוצצים: "אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט". הוא לא מטריח את אזרחיו בהצגת המורכבות של התמונה, אלא הופך כל נושא לבינארי, וזה עובד. בכל מכולת או פיצוצייה שביקרתי בהן בשבועות האחרונים נתקלתי בשאלה אחת: "יהיה או לא יהיה רפיח?". 17 שנות שלטון נתניהו הנחילו אצל רבים כאן חשיבה דו־ממדית.
רפיח, הפינה הדרומית הנידחת של רצועת עזה, היא לא סלע קיומנו ולא האירוע המכונן שיקבע את תוצאות המלחמה. חשוב היה לכבוש אותה ולהכריע את חטיבת החמאס שבה, ויכולנו לעשות את זה כבר שלוש פעמים מאז תחילת המלחמה. אבל התמהמהנו, ועכשיו נראה שכבר מאוחר מדי לכך.
ההשתהות המיותרת בכיבוש רפיח היא לא רק באשמת נתניהו. המטה הכללי של צה"ל, הכורע תחת נטל האחריות ל-7 באוקטובר, הוביל מהלך ממושך וחסר תוחלת בחאן יונס, בתקווה להגיע להנהגת חמאס – ועל הדרך בזבז את המשאבים המתכלים של זמן ולגיטימציה בינלאומית.
כיבוש רפיח הוא לא אתגר משמעותי לצה"ל, אבל הוא טומן בחובו סיכון גבוה לפיגוע הומניטרי: כמות הפליטים שנמצאת ברפיח היא כזאת שגם אם תזרוק לשם אבן אתה עלול להרוג שלושה אזרחים. עכשיו, כשהאמריקאים מציבים לנו אור אדום בכניסה לרפיח, וכשעסקת חטופים נראית עדיין רחוקה, צריך לעצור ולראות את הישגי המלחמה עד כה - ולאן ממשיכים מכאן.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב