על המסך מרצדים אירועים שלא ייאמנו. מרצה יהודי־ישראלי שנחסם בכניסה לקמפוס שבו הוא מלמד בארה"ב. סטודנטית שוקלת לעזוב הכל כי היא פשוט מפחדת. המספרים (באדיבות רבקה כרמי ומכון ScieneAbroad, שמצוי בקשר עם מדענים ודוקטורנטים בכל ארה"ב) מבעיתים: 53% לא מגיעים לקמפוסים בכלל, 80% חשים מאוימים, ו־60% סבורים שלא יגיעו בהמשך.
קריסת העסקים בצפון: "לא קיבלו ולו שקל מתחילת המלחמה"
יו"ר יד לבנים על שיבוץ הפוליטיקאים בבתי העלמין: "למה להכניס אצבע בעין ולעשות דווקא?"
מפגין מצית עצמו מול שגרירות ישראל בוושינגטון, הפגנות אנטי־ישראליות ברחבי ארה"ב ובעולם כולו מצרפת ולונדון, ומפרו עד סין ויפן. הסיבה: לא האנטישמיות המובנית בתרבות האמריקאית, אלא מדיניות ממשלת ישראל שמובילה לכך שאנחנו בעיצומו של תהליך גירוש מהעולם התרבותי, האקדמי והמדעי. כולל במרחב הציבורי שהוא רחובות ושכונות.
האם זה עד כדי כך נורא? כנראה שכן. הסיבה היא הדיווחים מעזה על המלחמה שהופכת כל ישראלי ויהודי להיות שותף לעיי החורבות, ומספרי הילדים ההרוגים שהתקשורת הבינלאומית מזריקה נון סטופ. לא משום שהיא אנטישמית, אלא משום שזה פשוט חומרי חדשות אמיתיים.
אחד השיאים מתחולל בימים האחרונים בשני בתי חולים בעזה שבהם התגלו קברי אחים ומאות גוויות. סיכום העדויות והדיווחים החלקיים עד עכשיו מצביע על כיוון אחד כמעט בלתי נמנע: בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג. גם אם כרגע לא ברור בדיוק מה בדיוק קרה שם, קברי האחים ההמוניים יתדלקו הן את המחאה בישראל והן את קמפיין החרם הגלובלי, ובמלחמה הנוכחית הם עשויים להפוך לאפקט מחנות סברה ושתילה שחיסלו את מלחמת לבנון 82'. מה שמחייב אותנו לנסות להבין מה קרה שם.
לפני כחצי שנה, בנובמבר 2023, פרץ צה"ל למתחם של שיפא, חשף את בית החולים כמפקדת טרור חמאסית ונטרל את האיום. לפני כחודש, בתחילת אפריל 2024, פרץ צה"ל שנית לשיפא עקב מידע מודיעיני על ריכוז לוחמי חמאס בבניין. הפריצות היו חלק מהדינמיקה של ניהול מלחמה. יש חיה כזו, שמה "דינמיקה של ניהול מלחמה" ולפעמים, תוך כדי לחימה, היא נפרדת מכל שיקול אחר.
זה לא תירוץ, זאת מציאות. לא "מורכבת", אלא מבעיתה וחסרת היגיון אנושי למעט השתלטות אילוצי הלחימה על השיקול המוסרי – וזה בדיוק מה שקרה וקורה בעזה. הטרגדיה היא שהמחאה נגד מדינת ישראל בעולם משיקה בכמה נקודות עם התנגדות תנועת המחאה המקומית למדיניות ממשלת ישראל בעזה: טרפוד עסקת החטופים, תקיפה ברפיח, העלמת עין מעצירת אספקת עזרה הומניטרית, התפרעויות של צבא בצלאל סמוטריץ' את איתמר בן גביר, ועוד.
השאלה בכל רגע נתון היא מה עושים במקרי קיצון, והתשובה – הדבילית בדרך כלל – היא "הסברה". יקי דיין, שהיה משהו קונסולרי בארה"ב, עומד בתוקף על כך ש"חייבים לטפל דחוף במה שקורה באוניברסיטאות בארה"ב"... ו"ממשלת ישראל חייבת להיערך מול הדבר הזה". הדיבורים החלולים האלה על "הדבר הזה" מתחילים לעלות על העצבים. איפה "ממשלת ישראל"? "איפה "להיערך"? הממשלה הזו היא־היא הגורם לכל הבלגן הנוכחי, וההיערכות היחידה והנכונה היא להיערך נגד הממשלה ולא להפציר בה "להיערך".
מכת חסד אחרונה
החרם העולמי ממש לא מזיז לחברי הממשלה. הם כבר עמוק בדפוס התנהגות של כנופיות פשע. מבחינתם כולם פושעים, וצר(ע)ת רבים חצי נחמה. אסטרטגית, עבור שני הכוחות המובילים בהמשך הלחימה, חמאס והימין המשיחי, ישראל מצורעת בעולם היא ניצחון אסטרטגי. חמאס הוכיח שישראל לא רק פגיעה אלא גם מצורעת עולמית, והציונות הדתית־לאומנית־משיחית הוכיחה שישראל היא עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב ויהרוג בהם (על פי בן גביר) גם אם ירימו ידיים.
ועדיין, האיום הגדול ביותר כיום על קיום המדינה נובע מהחשש שהציבור הליברלי־דמוקרטי לא יצליח להרים מחאה אפקטיבית דיה שתצליח לפרק את הקואליציה, לפני שהקואליציה הזו תצליח לפרק אותנו. קשה לדעת בימים האלה מה יכניע סופית את המדינה האומללה הזאת. אני יודע שאלה לא חמאס, הג'יהאד, איראן או חיזבאללה. את אלה ניתן לבלום צבאית, כל אחד ואחת מהם לחוד וכולם יחד.
המחירים יהיו מופקעים בחללים ונזקים, אבל כמו שבאנו לחסל ויצאנו מחוסלים, כך גם שרי הממשלה שבאים לחזק ויוצאים מחוזקים בדעתם שאומרת: זה לא אנחנו. זה הם. וברור שללא סילוק בנימין נתניהו, שום דבר לא יזוז כאן, אז ביי־ביי, ביבי. או באיטלקית מדוברת: צ'או־צ'או, צ'אושסקו.
את מכת החסד האחרונה שתציל אותנו מעצמנו, עשוי להנחית עלינו לא חמאס, לא הג'יהאד, לא איראן, לא חיזבאללה, אלא ברוטוס ג'ו ביידן. ולא בגלל אנטישמיות. ממשל קפיטליסטי אימפריאלי הוא לא אנטישמי או פרו־שמי, הוא פרו האינטרסים של ארה"ב. בתי הנבחרים שם חצויים בדיוק כמו אצלנו והצביעו ברוב מוחלט בעד תקצוב הרכש הצבאי לישראל ולאוקראינה. אין מחלוקות כשצריך לסייע למוצבי החוץ, הפרוקסיס שנלחמות למען האינטרס האמריקאי, גם כשהוא לא תמיד אינטרס ישראלי או אוקראיני.
מול המרד הפרוגרסיבי שמתדלק את החרם הנוכחי בארה"ב והקמפיין המתועב נגד משפחות החטופים בישראל, מגייס ביידן כל שטיק במיומנות הפוליטית שלו. מחבילת פיתויים שאמורה לפרק את הממשלה, עד חיבוק ילדה ישראלית בת 4 שנחטפה על ידי חמאס ושוחררה. כאילו מדובר בסבא מה־זה חביב מתוק, כשהאמת היא שיש לנו עסק עם גורילה. וטוב שכך.
ביידן מאיים באמברגו מבוקר, משום שממשלת נתניהו עדיין גוררת רגליים, וצה"ל לא עמד בלוח הזמנים המצופה ממנו. חמאס היה אמור להיות מחוסל בתוך כמה חודשים גג, מה שהיה מחזק את הנדבך המזרח־תיכוני של מדינות הציר האמריקאי. זה לא קרה.
התוצאה: תמונות דרזדניות, מספר רב של הרוגים, בעיקר כ־15 אלף ילדים, רעב המוני ותחושה שצה"ל הוא צבא היסטרי שיורה בכל דבר שזז. כולל מתנדבים מערביים של ארגון סיוע. כל אלה יצרו בארה"ב ובעולם הנאור סנטימנט אזרחי עוין שהרים את גל העוינות הנוכחי לממדי צונאמי. וכל יום לחימה מתדלק אותו ופוגע בקמפיין הבחירות של ביידן.
קראתי, לא זוכר איפה, שאנחנו בין המובילים במדד האושר העולמי, ובאמת אני מזהה המון פרצופים מדושנים ומחויכים בכנסת ובממשלה ובכל זרועות התמנון השלטוני. בינתיים הם שואבים בבהילות צ'ופרים מקרנות המזבח כאילו אין מחר, ומה אתם יודעים, הם צודקים. אין להם מחר.
ועדיין, גם הם לא מסוגלים לחסל את מדינת ישראל, הגם שהם עושים בימים האלה מאמצים עילאיים כדי להגיע לתוצאה הזו. ואולי מי שעשוי לחתום את הפרק הנוכחי בהיסטוריה של המדינה היהודית הוא העולם כולו. קרי, המתקפה האנטי־ישראלית הגלובלית החדשה בסיוע האנטישמית הישנה, שתגאל את הניסוי שנכשל. כמו שנאמר, ובא לציון גואל. מייסוריה.