התפשטות גל המחאות הפרו־פלסטיניות הסוערות בארצות הברית מעוררת הדים רבים בציבור האמריקאי ומושכת אליה תשומת לב עולמית. לצד קריאתו של הנשיא ג'ו ביידן להפסקת ההפגנות האלימות, שפרצו ביתר שאת באמצע החודש שעבר באוניברסיטת קולומביה, טען הנשיא כי יש לגנות בחריפות את "האנטישמיות הבוטה והמסוכנת שאין לה בשום פנים ואופן מקום במדינה".
בצל המלחמה והעלייה באנטישמיות בעולם: הפורום העולמי לדיאלוג בין-תרבותי
ביידן מגנה: "בשום קמפוס באמריקה לא צריך להיות מקום לאנטישמיות"
בנוסף, ועל רקע התרחבות המחאות וגילויי האלימות לכל רחבי המוסדות להשכלה גבוהה לרבות אוניברסיטאות העילית ובהן הרווארד, ייל, קורנל ו־UCLA, הביעו ראשי האקדמיה בארה"ב דאגה עמוקה מהסלמת המשבר. הגידול העצום שחל בהיקף התקיפות הפיזיות, ההתנכלויות האנטישמיות, האיומים וקריאות הנאצה המופנים כלפי סטודנטים, אנשי סגל ומרצים יהודים וישראלים וזאת בעיקר בשבועות האחרונים, מהווה לדבריהם, איום ממשי על חופש הביטוי.
יתרה מזאת, גילויי האלימות, התעוזה/חוצפה ומוכנות הסטודנטים "ללכת עד הקצה" בקריאתם לאוניברסיטה לחדול מעסקים עם חברות התומכות במלחמה ולהחרים את ישראל נוכח מאבקה בפלסטינים – הם קריאת תיגר בוטה החוצה "קווים אדומים" שהיו נהוגים עד כה במרחב האקדמי. זוהי טלטלה קשה לסדר הציבורי הקיים, העלולה להוביל לאנרכיה שתצא משליטה כפי שסבורים רבים בצמרת האקדמית.
ואכן, חרף הניסיונות להנמיך את "גובה הלהבות" ולבלום את התפשטות ההפגנות האלימות - תוך התערבות משטרת ניו יורק, מעצרם של מאות בני אדם והשעייתם של עשרות סטודנטים משנת הלימודים - כבר עתה ברור כי נוצר מומנטום, שניסיון לעצרו רק מסלים את המצב ומלבה את היצרים.
לצד הביקורת הקשה שסופגים ראשי האוניברסיטאות מחברי ממשל וגופים יהודיים, ונוכח הקושי שלהם לאזן בין חופש המחאה והביטוי לבין גילויי האנטישמיות והאלימות מצד המפגינים; נראה כי כל ניסיון מצדם לעצור את הסחף שנוצר ולאכוף את המדיניות הרשמית של המוסדות האקדמיים (לרבות קריאה לכוחות המשטרה ואיום בפתיחת תיקים פליליים נגד המפגינים) רק מחזק ומרחיב את תנועת המחאה.
צונאמי של מחאות
בראייה כוללת, מדובר ללא ספק בגל חריג וקיצוני של הפגנות המוניות, גזעניות ופרובוקטיביות, שמשמעותן והשלכותיהן חורגות הרבה מעבר למרחב האוניברסיטאי ולממד הזמן המיידי. צונאמי חמור ומסוכן ביותר שמאורגן וממומן על ידי גורמים פרו־פלסטיניים עוינים, החותרים לפגוע בממסד האקדמי, להשפיע על מהלכיו ובעיקר על הממסד הפוליטי והמדיניות האמריקאית. כל זאת, תוך קריאה מתריסה להפסיק את המלחמה בעזה ו"לשחרר את פלסטין", שנועדו לסחוף את דעת הקהל האמריקאית ולגרום להקצנה בעמדתו כלפי ישראל.
התבוננות מקרוב אף מראה כי לא זו בלבד שבמקביל לגל המחאות ההמוניות המתקיימות מאז 7 באוקטובר בכל רחבי העולם, ישראל נמצאת תחת חרם אקדמי חמור וחסר תקדים שרק הולך ומתעצם, אלא שמאז מתקפתו הרצחנית של חמאס, הפכו הקמפוסים בארצות הברית למוקדי מחאה מרכזיים של מפגינים פרו־פלסטיניים נגד המלחמה ברצועת עזה.
פשיטת המשטרה על מאהל המחאה האנטי־ישראלי שהוקם באוניברסיטת קולומביה גררה זעם רב, שהוביל להתפרצות רבתי של הפגנות הזדהות דומות, לצד מחאות קולניות, בלא פחות מכ־200 קמפוסים ברחבי החוף המזרחי והמערבי בארה"ב ומקומות נוספים בעולם (דוגמת צרפת, אוסטרליה וקנדה).
מדובר בהפגנות המזוהות עם השנאה לישראל, כמו גם עם המאבק הפלסטיני וזאת בעיקר על ידי הדור הצעיר בארה"ב, שרובו הביע תמיכה רבה יותר בפלסטינים ואף הצדיק את מאבקו של חמאס בישראל. סקר דעת קהל של מכון PEW האמריקאי שפורסם בחודש פברואר השנה אף מראה כי כ־60% מהצעירים האמריקאים (מתחת לגיל 30) מגלים אהדה רבה יותר לציבור הפלסטיני. כ־32% מתוכם מסתייגים מתגובת ישראל נגד חמאס ומכנים אותה בלתי מקובלת לחלוטין, ו־24% בלבד בעלי דעה חיובית על ממשלת ישראל.
בראייה השוואתית מסתבר כי לצד ראשי המוסדות היהודיים הסבורים כי מדובר בתזכורת למה שקרה באוניברסיטאות בגרמניה בשנות ה־30 של המאה הקודמת, קולות רבים טוענים כי המאבק הנוכחי מזכיר בממדיו את מחאות הסטודנטים שהתחוללו בארה"ב בשנות ה־60 נגד המלחמה בווייטנאם. עם זאת, בניגוד לנרטיב השלומני, לקריאה לסובלנות ולשלום בין הצדדים, שהושמעו בזמנו, ההפגנות כיום נושאות מסר אלים ואנטי־ממסדי, נרטיב גזעני, ארסי וקיצוני המשבח את טבח 7 באוקטובר וקורא להשמדת ישראל.
בתוך כך, התפשטות ההפגנות והסלמתן אינן רק מאיימות על ביטחונן של קהילות היהודים והישראלים שם. הן גם חושפות תהליכים מסוכנים (כגון הסתה, גזענות, לאומנות ואנטישמיות) שחלחלו בחברה, בקמפוסים ובממסדים האמריקאיים לאורך שנים וכעת מתפרצים ביתר שאת. הן מחדדות את הקיטוב הפוליטי־חברתי־דתי בארה"ב; משקפות ומעצימות את תחושות התסכול וחוסר אמון הציבור בממשל, במערכת הפוליטית ובמדיניות הפנים והחוץ האמריקאית.
כמו כן הן מדגישות את הפער הבין־דורי ומוכנותם של בני הדור הצעיר וציבור הסטודנטים – אם מתוך מצוקות אישיות, ואם בגלל מתחים ופערים חברתיים כאלה ואחרים הנובעים בין השאר מגיל ההתבגרות – "ללכת עד הקצה" מבחינת חופש הביטוי, ולו כדי למשוך אליהם תשומת לב רבה. צעירים אלה מוכנים – ממניעים שלהם ולרוב מתוך בורות וחוסר הבנה, או לחלופין מתוך הזדהות או משיכה לסנטימנט הפלסטיני – להשתתף בהפגנות המהוות פלטפורמה להגברת השנאה לישראל.
זוהי פלטפורמה המחזקת את הדיכוטומיה והקיטוב העולמי בין מחנה ה"טובים" ו"הרעים". וכך לרוב ציבור הסטודנטים בארה"ב, המרוחק אלפי ק"מ מישראל ואינו בקיא בשורשי הסכסוך הישראלי־פלסטיני, קל יותר להתמסר לחלוקה בין שחור ללבן. היינו, לבחור בנרטיב קל ופשוט – בשנאה "לאחר". זאת, גם אם הם אינם מבינים את משמעותו האידיאולוגית, הערכית והפוליטית.
השלכות ארוכות טווח
לאור כל זאת, אין ספק שמדובר ב"קריאת השכמה" מטלטלת לממסד האקדמי ובעיקר לממסד הפוליטי בארה"ב. יתרה מכך, נוכח היותו מאבק חוצה גבולות (לאומיים, אתניים ואחרים), שזלג בתוך זמן קצר כאמור לפריז ולמלבורן והתפשט במהירות בקרב ציבור עצום של מיליוני סטודנטים בארה"ב, מסתמן כי מדובר באירוע מכונן.
בתוך כך, דבקותם של ראשי המחאה בתביעה להשיג הפסקת אש בעזה – חרף המגוון העצום המאפיין את ציבור הסטודנטים המפגינים – בולטת ביותר. מאידך, עמדתו של ממשל בידן והבית הלבן, שהביעו עד היום דאגה מוגבלת בלבד מהכאוס בקמפוסים, בולטת אף היא, אך זו, לא לטובה. בין שבשל חישוב סיכונים מוטעה או בתפיסה לקויה של המציאות, על פניו נדמה כי הם אינם "קוראים נכון את המפה".
כבר עתה ברור כי התעלמות מהעובדות "בשטח" ומתוצאות הסקרים המראות כי הנשיא מאבד תמיכה בקרב קהל המצביעים הצעירים – סטודנטים ומפגינים כאחד – וקבוצות המיעוט בארה"ב, היא מצב מסוכן. זהו מדרון חלקלק ומצב נפיץ ושברירי שמעצים את חולשתו או את חוסר מסוגלותו של הממשל בוושינגטון להתמודד איתו, ובו־זמנית מנגד מקטין את סיכוייו של ביידן להיבחר בשנית בבחירות הנערכות בנובמבר.
חמור מכך, זהו משבר אקוטי שאם לא יטופל כראוי לצד ובמקביל לקמפיין האנטי־ישראלי המתחולל כיום באופן אינטנסיבי בעיקר ברשתות החברתיות, הוא עלול להפוך את המלחמה בציונות/ביהודים למטרה בפני עצמה ולנרטיב מרכזי בשלל המחאות הפרו־פלסטיניות. כל זאת, בהתייחס לפיחות שחל במעמדה הגיאופוליטי העולמי של ארה"ב.
זאת, בין השאר, נוכח מעורבותה בשלל המשברים הביטחוניים הגלובליים המתחוללים כיום ובהם העימות הישראלי־איראני, המלחמה ברצועת עזה ומשבר הים האדום וכן המלחמה של רוסיה באוקראינה, העימות המסחרי־טכנולוגי בין סין לארה"ב ומשבר טאיוואן. ללא ספק מדובר בשילוב מורכב וקטלני המתחולל בנקודת זמן היסטורית, העלול להשפיע הן על מעמדה ודימויה הבינלאומי של ארה"ב והן על תדמיתה של ישראל בעיני הציבור האמריקאי והגלובלי.
הכותבת היא מומחית לגיאופוליטיקה, למשברים בינלאומיים ולטרור עולמי
[email protected]