עצמאי בע"מ

חול המועד פסח, ברגע של שעמום, או חולשה, או פיזור דעת - כל התשובות נכונות, התחברתי לאינסטגרם. משהו שאני מנסה להימנע ממנו כבר שנים, ואפילו נושא בגאווה את אותה הימנעות.

ישראלית אחת תגיע לגמר האירוויזיון - אלו המדינות שעלו מחצי הגמר הראשון
"שילוב נפיץ של גורמים קיצוניים": מה מחכה לעדן גולן במאלמו?

ככל שיותר אנשים שאלו אותי “איך זה שאין לך אינסטגרם?", התבצרתי במיוחדותי, ובדף הפייסבוק הפעיל שלי. אבל, כאמור, נכנעתי. ולעצמי הסברתי שכמי שעוסק בתחום היצירה וגו', וכמעט כל מי שאני עובד איתו ומולו מתחזק חשבון אינסטה אקטיבי, מן הראוי שאקפוץ למים ואשחק את המשחק.

אז נרשמתי. ולמדתי. והתייעצתי, עם הילדים שלי בעיקר. והתחלתי לעקוב אחרי אין־ספור גולשים. ובסופו של חול המועד, נוכחתי - לבושתי - שכל מה שחשבתי מראש היה נכון. ולא התגלתה לי שום חוכמת הנסתר. מדובר במדיום ויזואלי שמבוסס כמעט רק על תמונות וסרטונים, וככזה משמש כתצוגת אופנה מזויפת בעליל של חיים. הסלבס הם המלכים, וכל יתר נתיניהם מלווים בלייקים מעריצים כל תמונה של שיהוק או פיהוק. בהשוואה לזירה הזו, אפילו פייסבוק נדמתה לי לפתע לבמה תרבותית ואצילית כמעט. כזו המבוססת על טקסטים ועל תחושת קהילתיות. אמיתית או מדומה. 

אבל שוב סיפרתי לעצמי את הסיפור הישן, שאומר שהשימוש שלי ברשתות החברתיות נובע רק מטעמים פרקטיים. ובייחוד, קידום היצירות שלי בפלטפורמה הכי יעילה של העולם החדש. אבל עצמי כבר מזמן לא פראייר, ומיד שאל אותי בהגיענו: ומה עם הצורך שלך בלייקים? במחיאות כפיים פומביות? והוא לא עצר כאן, הממזר.

אלא גם הסביר לי שהאנטגוניזם שלי כלפי האינסטגרם נובע, בין היתר, מכך שהוא ממחיש לי את מקומי האמיתי בשרשרת המזון הסלבית. להלן, דג רקק. כן כן, אני יודע שהיצירות שאני מעורב בהן הן לרוב משמעותיות וזוכות להערכה. אבל אם זה לא מגובה ביער עבות של לייקים, זה לא מספיק. כי הלייקים לא ממחישים רק לעצמי את מידת חשיבותי, אלא לעולם. סוג של מדד אובייקטיבי, גם אם מעוות.

מדד המלווה גם את בחירות התוכן שלי ברשתות, אף שלא במודע. אני נוטה להעלות טקסטים ותמונות שמראש יש להם יותר פוטנציאל לגרוף פופולרית. יתרה מזאת - לפעמים, כשאני מעלה פוסט שזוכה לתגובה מינורית, אני מסיר אותו בבושת פנים. רק כדי שההתעלמות ממנו לא תהיה פומבית.

וכאן, רגע לפני יום העצמאות, אני רוצה לדבר על עצמאות - במובנה האישי. מבחינתי מדובר ביכולת להגיד ולעשות את מה שאתה רוצה וחושב באמת, בלי להתחשב במה שיגידו. בתגובה הציבורית. במעמדי בתוך קהילה כזו או אחרת. נכון, ברור שכחיה חברתית אני לא יכול להתעלם לחלוטין מהסובבים אותי. וגם חשוב לשמוע פידבק וביקורת. ולגיטימי לחלוטין להשאיר לעצמי את המחשבות הכי כמוסות, ולא להתערטל לחלוטין בשם ה"כנות".

ועדיין, עצמאות אמיתית תובעת להיות הרבה פחות מושפע מכמות הלייקים. מביקורות. מה"דיבור" הארור. אני מרגיש שזה מסע ארוך, מסע חיים, שבו אני הולך ומשתפר. הולך ונהיה אותנטי יותר ויותר עם עצמי. מסע שבא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, כולל - עניין בלתי נמנע כישראלי - במישור הפוליטי. הרשתות החברתיות הפכו כבר מזמן לסוג של מדורת שבט, או בניסוח עדין פחות - עדר.

כזה שבו גם אנשים אינטליגנטיים, יצירתיים, מקוריים בתחומם וגו' נסחפים אחרי הבון טון, ויכתבו תמיד את הדבר ה"נכון", שבהתאמה יגרוף הרבה יותר לייקים ותגובות חיוביות. כי מתחת לכל הסממנים הייחודיים שלהם, הם רק רוצים להיות אחד מהחבר'ה. וגם אני כזה, לגמרי. כל המודעות העצמית שלי מתקשה לעמוד בפני אותו רגע קסום שבו פוסט שהעליתי הופך לוויראלי, ואני זוכה לחיבה מכל עבר.

זה הרי תרגום המונח “לייק", חיבה. ועוד לא הגענו ללבבות. או לחיבוקי. התחושה הזו, של זרם תמיכה בלתי פוסק, עדיין מכשפת אותי. והרצון להוכיח, ולהראות לכולם מה זה, מוסיף להדריך אותי. גם בגילי המתקדם, וגם אחרי שכבר הוכחתי לא מעט, ללא מעט אנשים. אני עוד רחוק מיום העצמאות שלי.

על הסכין

1
באותו הקשר - היעדר של עצמאות מחשבתית הופך להיות מאפיין דורי, ע"ע ההפגנות בקמפוסים בארצות הברית, והבורות המוחלטת שלפחות חלק מהמוחים מפגינים ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני. כולל הצורך ב"לבחור צד", וחוסר היכולת לקבל מורכבות של סיטואציה. עושה רושם שהעולם צועד, במובן הזה, לכיוון של חוסר עצמאות.

2
"אסונטה" (נטפליקס) היא מיני־סדרה ספרדית, המבוססת על סיפור אמיתי וקשה מאוד. בני זוג מדווחים על היעלמות בתם המאומצת, בת ה־12, ומוצאים את עצמם על תקן החשודים המרכזיים. הסדרה עשויה היטב, מותחת אבל לא נגררת לסנסציוניות. ובעיקר, דואגת להשאיר עד הסוף את כל האופציות פתוחות. מומלץ.

3
"הזהב" (סלקום טי־וי) היא עוד סדרה המבוססת על מקרה אמיתי. הפעם של שוד שהתרחש באנגליה בשנת 1983, שבו השודדים גילו בכספת כמות אדירה של מטילי זהב שכלל לא ידעו על קיומם. הסדרה האנגלית עוקבת אחרי הפושעים והחוקרים במקביל, מרגע סיום השוד. והיא עושה את זה באופן מרתק, עם קורטוב מבורך של הומור ותקופתיות.