היינו תמימים וזכים כשעמדנו במגרש בית ספר בית הכרם ושרנו בערבי יום הזיכרון את “אנחנו שנינו מאותו הכפר", “אליפלט", “מה אברך" ו"מי שחלם". מוזר עד כמה מילות שכול, אובדן ומאבק על הישרדות הן חלק מסיפור החניכה של כולנו. כל שנה אותו דבר, ולפעמים כל יום.
מאז המלחמה: קהילת הטיפול בישראל כורעת תחת נטל הנפשות השבירות
במלאת 100 שנה להולדתו: מסע מרתק אל חייו של יהודה עמיחי
אני חושבת שהבנתי את זה באמת רק כששמעתי את בננו הגדול מתאמן על מילות שיר לקראת ערב יום הזיכרון בבית ספר: “אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, את אור היום השחירו שמי העננה". “כל כיתה ג' פרטיזני!", אמר לי בגאווה ושאל: “אמא, מה זה פרטיזני? זה כמו פיראטי?". ישבנו ולמדנו את המילים ומי היו הפרטיזנים, על חירוף נפש באין ברירה אבל גם על תקווה, וכמו בשיר: שתמיד יעלה השחר, שהצורר ייזכר כמו צל עובר, וגם אם חלילה האור יאחר לעלות, השיר יעבור מדור לדור והתקווה תישמר.
לא רק ימי זיכרון וחולצות לבנות, הצפירה, עמידת דום והשאת משואות הפכו לחלק מהאתוס שלנו, כי אם גם סרטים המחופשים לקומדיות. לא מזמן שמעתי ילד חמוד בן 10 מצטט מ"אלכס חולה אהבה" של בועז דוידזון.
הסרט יצא לאקרנים ב־1986 בתום חיפושים מייגעים אחר “אישה צעירה בעלת מראה סלאבי", שתגלם את תפקיד הדודה לולה, שמגיעה ארצה אחרי השואה כדי למצוא את אהוב לבה. לאודישנים הגיעו ילדות וגם קשישות ממוצאים שונים. משנמצאה השחקנית המתאימה, שרון הכהן, החלו הצילומים ברחובות תל אביב בניסיון לדמותה לעיר הקטנה של שנות ה־50, על רקע תקופת הצנע, על כל המשתמע מכך.
במודעות שפורסמו ב"מעריב לנוער" הובטח שזו “הקומדיה השובבה של הקיץ". בעיתון אחר, בתקציר הסרט נכתב: “אלכס אוהב את בת כיתתו וגם את בת הדוד הפולנייה שלו. יוסף שילוח סתם פרסי".
הייתי מתה לתפוס לשיחה את מי שכתב את זה ולספר לו שגם 40 שנה אחרי, יש ילדות וילדים שיודעים לדקלם את מה שאמר פארוק לתרנגולת ברגע של נים לא נים, “בעדינות, ברכות, לא פראות. שפתיים שלך כמו קרוקודיל... אדון שד, אני בן אדם חולה, אני צריך לקחת כדורים מהמטבח. אני תכף חוזר, אל תדאג", ומה שאמרה הגברת מהשוק השחור לגברת קופרובסקי בזמן שבאה לקנות אצלה מוצרי מזון מתחת לשולחן: “אני לא רוצה ילד מדבר אחר כך ברחוב שכאן בבית שוק שחור!", או הדברים של המורה ליאוניד: “בחורות עירומים זה חולירע".
היום אני מבינה שהסרט הזה הוא אומנם בעל אלמנטים קומיים, אבל אצלנו, ילדות וילדי ישראל, מאחורי הצחוק הגדול יש סיפורים על בדידות. בדידות, עוני, צניעות, ניסיונות הישרדות והרבה תעצומות נפש במדינה צעירה מאוד. פארוק, יסלחו לי כולם, אינו “סתם פרסי", גם משום שאין באמת דבר כזה, “סתם בן אדם". פארוק הוא דייר משנה ערירי. ומדוע יש דיירי משנה? כי לא היה ממה להתפרנס או היכן לגור באותם ימים. משפחות הצטופפו בחדר־שניים והשכירו חדר נוסף לדייר המשנה. מכאן, “צריך לצלצל פעמיים" כמו שכתב אלתרמן. פעם אחת למשפחה, פעמיים לדייר המשנה.
דודה לולה, שהגיעה מפולין, התארחה אצל משפחת קופרובסקי, שהגלותיות שלטה בכל צעד של בנות ובני הבית. לולה חיפשה את אהובה שנעלם בעת השתלטות הנאצים על ארצה, וגילתה שהוא הקים בית בישראל עם אישה אחרת. אלכס בן ה־13, הבן של הקופרובסקים, מציץ לה ונפגע. ברקע, כאמור, עוני ודלות. רק מי שחיו על תלושים של הקצאת 100 גרם גבינה לחודש או שתי ביצים לשבוע למבוגר, יוכל להבין כמה אהבה נדרשה כדי לצמוח פה ולגדל את המדינה שגידלה את כולנו.
לא היה לנו, כמדינה צעירה, דפוס פעולה ללמוד ממנו או להישען עליו. “טעות לומר שלחמנו על הקמת המדינה הזאת. שכן מנין ידענו איך מקימים מדינות? מישהו עשה את זה לפנינו?... הוטל עלינו לחולל נסים. מדינה היתה מושג מעורפל ואפילו מגוחך", כתב יורם קניוק בספרו “תש"ח", “הדבר הראשון שאנחנו יודעים על תולדות עמנו הוא שאברם אבינו בורח ממולדתו מפני ששמע אלוהים, לא את זה של משה אלא אחר, כנעני, בארם נהריים, אומר לו, לך לך ממולדתך! אז מנין נדע אהבת מולדת מה היא? ומה, דווקא אנחנו מכל העמים שלא עלה בדעתם לברוח ממולדותיהם אלפיים שנה, נהיה לפתע עם שיאהב ארץ משלו ואינה שלו ויקים בה מדינה? הרי אנחנו עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו מעולם".
ואפשר להתייחס אל זה גם אחרת: הכל מתחיל ונגמר במבנה אישיותי ובחינוך. חלק גדלו, שמנו ובעטו, ניכסו בדרך אוצרות טבע, טרפו מכל הבא ליד והשאירו גם שילוט באותיות מאירות עיניים, למען כולנו נראה ונירא. חלק אחר שמרו על רזון יחסי, אכלו ואגרו כפי צורכם. בתווך אפשר למצוא את אלו שאכלו לשובע והשאירו גם לאחרים. כל אחת ואחד והטבע שלהם.
מדינת ישראל לא באה לעולם עם ספר הוראות, אלא אם כמובן נתייחס ל"מדינת היהודים" של הרצל כאל ספר הוראות ותוכנית אב מוסדרת, שמתייחסת אל אין־ספור היבטים בבואו של עם לבנות לעצמו בית: הוא מדבר על אחיזה אמיתית בקרקע, שמוותרת על האתוס היהודי של הארעיות והנדודים.
“וכי תבואו אל הארץ" זה דבר אחד. הגיע הזמן ל"ונטעתם". חסל סדר נדודים, והגיע הזמן להעמקה ושיטתיות: זכויות עובדים, יום מנוחה, מערכות חינוך ובריאות ציבורית מתפקדות, תיירות משגשגת וצבא חזק כמובן, כי כבר הבנו איפה אנחנו חיות וחיים. אז שתמיד תהיה לנו עצמאות, שנדע לזהות את הצוררים שיהפכו לצל עובר, ואולי יום אחד יבואו גם השקט והשלווה.