משהו: כשהכל יחזור למקום - החטופים לארץ, המפונים לבתיהם, בתי המלון לתיירים - זכרו לא להחזיר את צורת החשיבה הישנה למוח.

החלוקה בנטל

לכל החיילים ולכל המילואימיניקים שעכשיו בצבא: לא שוחררתם לחג העצמאות, אתם עושים תמיד יותר, ותורמים יותר כשאחרים חוגגים.
בכל זאת - כשתחזרו הביתה, אל תסכימו גם לנקות את הרשת של המנגל שאחרים השאירו, אחרי שהם עשו על האש בחג.

מילה מוזרה: אלמנה
אני צופה בטלוויזיה בשוש חובלאשוילי, שבעלה נהרג בלחימה על חיינו בעזה. היא בהריון, תינוקת בת חצי שנה לצדה, והיא אומרת:
“אני לא אלמנתו של, אני אשתו של".

“נכון!", אני קורא אל מסך הטלוויזיה שבו היא אומרת שהיא לא מסוגלת להשתמש בכינוי "אלמנה". בעולם המושגים שלה אלמנה היא אישה מבוגרת, כך היא אומרת.

רס"ן אבי חובלאשוילי היה בבית כשפרצה הלחימה ביום שבת 7 באוקטובר. הוא עזב הכל ונסע. כבר בדרך הוא נתקל במחבלים ואף חיסל שניים מהם. באחת מן ההיתקלויות הבאות נהרג.

מגיל 16 שוש ואבי יחד. עכשיו היא נתקלה במילה זרה לה: אלמנה, אבל היא לא מסוגלת להלביש על עצמה את התואר אלמנה.

פעם עשיתי תוכניות טלוויזיה על המרד בגטו קרקוב בתקופה השואה, ולמדתי על צעיר אגדי שלחם ונהרג שם, אהרון "דולק" ליבסקינד שמו. בזמן שבו עסקתי בתוכנית הטלוויזיה הזו, פולין הייתה מעבר למסך הברזל, הכל היה רחוק מכדי להגיע אליו. פתאום מספרים לי שאשתו מאז, רבקה, ניצלה, והיא בקיבוץ דגניה ב'. היא הייתה בת 21 כאשר בעלה דולק נהרג.

נפגשנו כמה פעמים. זה היה בשבילי כמו לגעת בעולם אגדה שחי מול עיניי. קראתי לה אשתו של דולק ליבסקינד, בדברי הקישור בתוכנית הטלוויזיה כתבתי אשתו. תיקנו אותי: אלמנתו. לא הייתי מסוגל לומר אלמנתו. אני מבין אותך, שוש חובלאשוילי. בעברית שלי את אשתו.

יום העצמאות הבא הבא הבא

ישראל תהיה בעוד כמה ימים בת 76. לא רבים יכולים לומר שהם חגגו את כל ימי העצמאות של ישראל מאז היווסדה. אני יכול. חגגתי בארצנו המשוחררת כל יום עצמאות מאז 1948. אני עדיין זוכר את חג עשור, לציון עשר שנים למדינת ישראל, ולכן חג של התרגשות מיוחדת. חגגתי עוד ועוד ימי עצמאות, אבל כנראה לא אוכל לחגוג את יום העצמאות של ישראל בעוד 50 שנה. ובכן, כדי לא להפסיד את האפשרות לכתוב על יום העצמאות ה־126 למדינת ישראל, אכתוב עכשיו. אצרף הערה: “לפרסום שוב בעוד 50 שנה". אני מציע לקוראיי שיחגגו את החג הזה באייר תתל"ד, מאי 2074, לגזור ולשמור.

אתאר את יום העצמאות ה־126 במשפחה אחת בגוש קטיף, בקומה ה־208 במגדלי גינדי השלישי. הם יושבים מול הטלוויזיה התלת־ממדית שמוקרנת בתוך מוחם, ורואים את החדשות: בבית הלבן מברך אותנו נשיא ארצות הברית. גם בארמון בטריפולי שבלוב מברכת נשיאת לוב, ולצדה בת הזוג שלה: “לכל הישראלים, ובאופן מיוחד לחצי מיליון הישראלים המבלים את החג כאן בבתי הנופש שלהם בבנגאזי ובטריפולי, חג שמח וגלישת גלים נעימה".

למשפחה בגוש קטיף אין בית שני בטריפולי, הם מעדיפים את הבית השני בלבנון. יותר קריר. יותר ארזים.

מרגשת במיוחד הייתה ברכת נשיא צרפת, השייח' אבו עמאר אִבן בוטפליקה־דפארדייה, שהמדבב של גוגל העניק לעברית שלו את ההדר של החית והעין המבוטאות כהלכה. הוא אמר בין היתר מעל הבמה במצעד הצבאי של הברית הצבאית האירופית, מול טורי השפים הצבאיים שצעדו בשאנז אליזה: “במלחמת הקוסקוס ניצחה שוב ישראל, אבל אנחנו לא ניכנע לעולם! לא נוותר לעולם! בשנה הבאה אנחנו ננצח, ואם לא בשנה הבאה, אז בזו שאחריה".

כזכור לכל מי שחי בעתיד, העולם היה בעיצומה של מלחמת עולם שפרצה בגלל תוכניות בישול בטלוויזיה והגיעה לקרבות העולמיים הענקיים על הקוסקוס הטוב ביותר בעולם. מעצמות קמו ונפלו, ימים קשים היו לישראל במערכות הגדולות האלו, עת כוחות ענק התנגשו אלו באלו, אבל יצאנו מזה. על פי מקורות זרים, זה בזכות סוד שמור של רפאל: פיתוח בינה מלאכותית שיודעת להפריד את גרגרי הקוסקוס באופן שישפיע על בלוטות הטעם של השופטים בתחרויות בישול בכל העולם.

ולשאר החדשות: תשובה הנכד הודיע שמצאנו עוד שדות גז. בחפירות ארכיאולוגיות נמצא אייפון, אבל לא זכרו לצורך מה המכשיר הזה שימש בתחילת המאה ה־21. הפגנות חוסמות את רחוב בנימין נתניהו בדרישה למשהו שיגלו למפגינים מהו רק בצאת החג.


קטמנדו שוב איתנו

בימים אלה עלתה לשידור בנטפליקס סדרה ישראלית חדשה, "קטמנדו". חדשה רק בנטפליקס, בעצם. היא כבר הוקרנה בישראל ב־2012, אבל אז לא צפיתי בה, עכשיו כן.

איזו סדרה! השנים שעברו לא גרמו לה להתיישן, אלא דווקא השביחו אותה.

הסיפור הוא על בית חב"ד בקטמנדו בירת נפאל, למרגלות ההימליה. בצד העלילה יש גם תת־עלילה שמעוררת מחשבה אקטואלית היום יותר מאשר בימים השלווים שבהם הסדרה הוקרנה לראשונה. זהו סיפור שברקע שלו שתי דמויות: ימית ואחותה אופירה. ימית (שאותה מגלמת גל גדות, לא פחות) היא צעירה שהגיעה לנפאל כדי לחפש את אחותה שנעלמה שם. לאט־לאט מתברר ששתי האחיות נושאות כאב גדול: הן מבין אלה שגורשו בכוח מבתיהן בגוש קטיף. אנחנו מתוודעים גם לאב, שכאשר הוציאו אותו ואת משפחתו מן הבית שלו והעבירו אותו ל"חרטאווילה" כדבריו, הוא נשבר, אוכזב ואכזב את משפחתו.

זו לא העלילה העיקרית, אבל הקטעים האלה מזכירים היום את העוול שעשינו למתנחלי רצועת עזה, ויותר מאשר להם - לנו, כאשר פינינו את היישובים הפורחים והפקרנו את רצועת עזה לידי כוחות הרשע.

הסדרה הכיפית והמרתקת הזו כבר בת 12 שנים. ניסיתי לברר אם עובדים על המשך, אבל לא הצלחתי לקבל תשובה.

נשאר לי רק לקרוא מכאן: המשך! המשך! המשך!

פינת השלולית

הצפרדע כתב לנסיכה שיר. שיר כל כך גרוע, צולע, צפוי, צורם ועקום שלא אביא אותו כאן.

אבל הנסיכה קראה ואהבה, נמסה ונשקה. כי השיר נכתב עבורה. 