כמעט כל המשפחה שלי נרצחה בשואה. בין הנספים היה גם דודי, סטפן, האח התאום של אבא, שהיה רק תינוק כשנשלח למחנה ההשמדה. הוא נרצח כשהיה בן פחות משנה. למשפחות של ניצולי שואה יש מעט תמונות של מי שנרצח. הרוב אבד, הושמד. לכן כל תיעוד שצץ הוא יקר המציאות. לא מזמן שלחה לי בת משפחה רחוקה תמונה של אדלה, האחות הצעירה של סבתי לילי. אדלה נרצחה בשואה.
התמונה הזאת היממה אותי. פעם ראשונה שהבנתי כמה יפה הייתה וכמה דמתה לסבתא. שומר אוקראיני רצח אותה בגטו ורשה. הוא נכנס לדירת המשפחה וירה בה, סתם כך. רק משום שהייתה יהודייה הוא חשב שמותר וצריך להרוג אותה. היא הייתה בת 19 במותה. כבר חודשים מהדהדת בראש שלי המחשבה שאומנם יש לנו כיום מדינה חזקה ועצמאות, ועדיין האירועים שסבתא ומשפחתה עברו בשואה דומים למה שקרה לנו כאן ב־7 באוקטובר.
גם בשואה, ממש כמו לפני כשבעה חודשים, ילדים, נשים וגברים עברו התעללות קשה ונרצחו, רק בגלל יהדותם. אז וגם כיום הרוע מצופה בטיעונים אבסורדיים שמפוזרים בקור רוח בידי שונאינו: הסברים לאומיים, גזעיים, מודרניים, אבל התפרים הגסים מתחת לאותן טענות מסתירים את אותה אנטישמיות עתיקה.
באירופה של המאה הקודמת, צעירים ומבוגרים השמיעו בגרונות שטופי שנאה קריאות לטפל ביהודים. לחסל את מי שהם כינו “טפילים". כיום הצעירים צווחים באוניברסיטאות ״מהים עד הנהר״, ושוב רוצים לחסל אותנו. עידן אחר - אותה מטרה. במחנות השמדה או בעזרת אר־פי־ג'י, העיקר שנחדל להתקיים. אבל כמו אז, גם עכשיו - למרות השנאה, הרשע והבורות, אנחנו נשרוד וננצח. אפשר לפגוע בנו אנושות ולגרום לנו לדמם, אבל אי אפשר לשבור אותנו.
אצלנו בבית אוהבים מאוד את טקסי יום העצמאות. הדלקת המשואות, חידון התנ"ך, פרס ישראל, הכל. אנחנו מתרגשים עם משיאי המשואות, מתלהבים מהסיפורים, שרים ומוחאים כפיים. אשתי ממש מחכה לכניסת החג. מיד אחרי שהדמעה האחרונה מיום הזיכרון נמחית והדגלנים יוצאים לדרך, היא נושמת עמוק וצועדת איתם, מצייתת לפקודות שבוקעות ממסך הטלוויזיה. אישה בוגרת בסלון הבית עם דגלים קטנים שהכינה מראש, אין לי מושג מאיפה היא מביאה אותם.
בשנים האחרונות הטעם הפך מריר. הטקסים הפכו לכלי פוליטי. עושים עלינו סיבוב ציני, כאילו הציבור לא מבין תעמולה כשהוא רואה אותה מול העיניים. גם הפעם זה נמשך. ריבים וקטטות מאחורי הקלעים, אגו ושטויות שקשה להאמין. מאכזב, מבזה וגורם ליותר ויותר אנשים לסרב לקחת חלק בטקסים. חבל. במקום מעמד מאחד קיבלנו עסקונה. בזמן שצריך רגישות והתעלות, טוחנים את הממלכתיות עד דק. חראם.
ומילה נוספת על חגיגות: אני גר בגבעתיים, עיר צפופה מאוד. מעשית, כל אחד גר בתוך הדירה של השני. בנייה ישנה וצמודה. קירות דקים. כשאין התחשבות, החיים הופכים לגיהינום. הכל דחוק עד כדי כך שאם ברחוב השני עושים מסיבה, שומעים אותה בסלון שלנו ושל כל דרי הרחובות הסמוכים. לצד המעלות העירוניות של עירנו הקטנה, תושבים מעולים וראש עיר חיובי, אלו המגבלות והחסרונות.
אף פעם לא הבנתי אנשים שעושים מסיבות קרחנה בבתים שלהם, עם מוזיקה ברמה של חירשות מתקדמת. לא מוצא בזה כיף. בנוסף, זה פוגע מאוד בשגרה ובשלווה של השכנים. אבל מה לעשות, יש אנשים שאוהבים פארטיות וצריך לקבל את זה בסבלנות. בשבועות האחרונים השכנים דפקו כמה מסיבות באזור.
גם בזמן כתיבת הטור הזה באסים בווליום גבוה דופקים חזק בחלונות שלנו. מבחינת טעם, ציינתי שזו לא כוס התה שלי, אבל יש עניין נוסף בסיפור הזה, חוץ מהיותי תרח קשיש, שקשה להישאר אדיש אליו. ברגעים אלה ממש, במרחק של כמה מאות מטרים מהמסיבה העולצת, מפגינים בני משפחות שבורים שיקיריהם חטופים. המפגינים נאבקים על החיים של האבא, האח והבת שנמצאים בידי המרצחים. אסון.
ויש עוד אסונות: בזמן כתיבת שורות אלו הודיעו על חייל נוסף שנפל בקרב ועל לוחם שנפצע באורח קשה במהלך פעילות מבצעית. חברים יקרים בעירי וברחבי ישראל, אנחנו לפני יום זיכרון שכמותו לא הכרנו. אתם באמת חושבים שזה הזמן לשים בפול ווליום את השיר הכי שמח שאתם מכירים? אפשר לחגוג, אבל עם קצת חמלה לאחרים. עצה מהלב: תחגגו, אבל טיפ־טיפה פחות חזק.