חוק בלתי כתוב בתקשורת הישראלית קובע שאין להתווכח עם משפחות שכולות או משפחות חטופים. להן מותר להגיד הכל. דומה כי החוק הזה מבוסס על דבריו של הלל הזקן בפרקי אבות "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". כלל שבא לומר לנו כי מצבו הנפשי של בן משפחה שכולה, או שנחטף מי מבניה - עלול להביא אותו לומר דברים או לעשות מעשים ששום אדם במצב אחר לא היה אומר או עושה.
מבצע נרחב ברפיח? "ביידן הבהיר את התנגדותו בפני נתניהו - ישירות"
התרגיל של סינוואר: נסראללה לא מצליח לצאת מהמלכוד
הכלל הזה יפה אולי כהנחיה מוסרית־ציבורית. ודאי לא כבסיס חוקי לחברה נורמלית. כל שופט רשאי – אפילו חייב – לדון נאשמים גם בלי להגיע למקומם. איש אינו רוצה לשים עצמו במקומו של אדם שבנו נדרס לנגד עיניו על ידי נהג שיכור, אך לא נוכל לזכות אב אומלל אם ישלוף נשק ויהרוג את הנהג הפוגע. וכל שופט ידון אותו אולי מתוך התחשבות בנסיבות המקילות, אבל הוא ישפוט את הרוצח גם בלי להגיע למקומו.
השבוע, לצערי, חרגתי מהכלל הזה. עמיתי בן כספית ואני ראיינו אב שבנו נחטף לעזה. משום כבודו ייקרא להלן א'.
כספית: "התארחת היום בדיון בכנסת, הוצאת שלט ועליו מספר טלפון שלך ואמרת: 'אני פונה לסנוואר. אם יש לך האומץ, תתקשר אליי נעשה עסקה. אל תדבר עם ביבי – דבר איתי'. השאלה היא: מה אתה יכול להציע לו?".
א': "מה שהוא יבקש".
שתיקה קצרה.
אני: "ואם הוא מבקש עשרת אלפים טילי קורנט באריזת צלופן?".
א': "אין מה שהוא יבקש – בשביל הבן שלי - שאני לא אביא לו. אוקיי?".
מאבק משפחות החטופים לשחרור יקיריהן מובן ומוצדק, אבל גם למאבק כזה חייבים להיות כללים וקווים אדומים. אני יכול להבין אם הזועקת בכאבה כי לראש הממשלה, שאינו מסכים לקבל את תביעות חמאס, "יש דם על הידיים". אני יכול להבין אב שאומר כי "הממשלה מפקירה את החיילים ואת החטופים שלנו". למזלי, לא נגזר עליי לעמוד במקום שהם עומדים, אבל מנגד - גם אני השתמשתי בביטויים דומים כשאריאל שרון ובנימין נתניהו שחררו מחבלים רוצחים תמורת חטופים.
גם אני לא ידעתי כמה יהודים יירצחו בידי משוחררי עסקות ג'יבריל, טננבאום או שליט, אבל ידעתי כי שחרור מחבלים גוזר מוות על אחרים. והיום אנחנו יודעים – אלפי אחרים. אמרתי אז כי לממשלה יש דם על הידיים. ביטוי חריף מאוד. קשה מאוד. אבל לגיטימי.
מה שלא לגיטימי הוא האיום שמצורף בימים אלה לתביעה להיכנע לתביעות חמאס - ולתת ליחיא סנוואר כל מה שהוא רוצה. אמו של אחד החטופים אמרה למצלמות ערוץ 12: "אם לא יחזירו – נשרוף את המדינה", ואחרים שבים ואומרים כי לא תהיה לנו מדינה אם לא יחזרו כל החטופים.
אני זוכר את הכלל שאסור להתווכח, ובכל זאת: איש אינו רשאי לאיים בשריפת המדינה. לאיומים כאלו בימי המחאה שלפני המלחמה יש חלק במה שעולל לנו חמאס. הוא הריח חולשה וזיהה הזדמנות. וככל שזה נורא: מדינת ישראל תוסיף להתקיים גם אם חלילה לא יחזרו כל חטופינו.
בשבוע שבין יום השואה וימי הזיכרון והעצמאות מותר לומר – חובה לומר! – מדינת ישראל הקריבה רבבות חיילים ואזרחים כדי שלעם היהודי תהיה מדינה. זה מחיר שהיינו חייבים לשלם כדי לא להיות שוב במצבו של העם היהודי בימי ההשמדה באירופה. ולכן שום אדם - שכול או בן משפחה חטופה – לא ישלול מהעם את המדינה ולא ישרוף לנו אותה.
אני מניח שאני מרגיז הרבה אנשים. הרי אני יודע שהמשפחות הללו, הנמצאות במצב נפשי נורא כזה, אינן מתכוונות באמת לפגוע במדינה. הן יודעות עד כמה היא הייתה יקרה לבניהן שנפלו או לבנותיהן שנחטפו, וגם להן עצמם. הטענה שלי היא בעיקר לכל אמצעי התקשורת שמראיינים בלי הרף, בכל רצועת שידור או מהדורת חדשות, את בני המשפחות. אולי משום שהם רוצים להזדהות עם המאבק לשחרור, או לפחות להיראות ככאלו, או משום שהם רוצים לנגח את הממשלה וללחוץ עליה.
ואולי יש גם כמה כלי תקשורת, מעטים ומובחנים היטב, המשתמשים בראיונות עם משפחות החטופים משום שהם רוצים להכניע את מדינת ישראל ולהפילה על ברכיה, כי הם סבורים שזה יקדם את תפיסותיהם הפוליטיות "ליישוב הסכסוך" (או בעברית – מדינה פלסטינית). אבל כך זוכות המשפחות האומללות למלא שעות שידור, דפי עיתון וטורי אתרים. וכיוון שהמאבק עוד לא הביא לשחרור המיוחל – התסכול גורם להן להסלים את ההתבטאויות, להקצין אותן ולהביאן לידי אבסורד.
ויש מי שרוכב עליהן, בציניות מורעלת, ומוציא אלפים לרחובות בדרישה המופקרת: "בכל מחיר! עכשיו!". ויש "מומחים צבאיים" (ממש אותם היושבים נטולי בושה באולפנים, גם אחרי שכל תחזיותיהם התרסקו בפנינו ב־7 באוקטובר, ועכשיו הם ממשיכים לפרש ולחזות ולהציע ולאיים), שמסבירים לנו שאנחנו יכולים לקבל את כל תביעות חמאס "כי הכל הפיך". כולל הפסקת לחימה? ודאי, כי ברגע שנקבל את החטוף האחרון נוכל לשוב להילחם.
ואם האמריקאים יערבו לחמאס שישראל לא תשוב ותילחם? ואם יטילו אמברגו נשק מלא (כפי שכבר עשו השבוע)? ולא יטילו וטו כדי למנוע במועצת הביטחון סנקציות משתקות עלינו? גם אז – הכל הפיך? כמה הבטחות שווא עוד אפשר להבטיח לעם המוכה שלנו?
אפילו הרמטכ"ל הרצי הלוי אמר ש"צה"ל חזק מספיק כדי שמדינת ישראל תדע לשלם מחירים למען השבת בניה ובנותיה". כאילו שכח שדי היה ביממה אחת שבה צה"ל "לא היה מספיק חזק" כדי להמיט עלינו אסון שעדיין איננו יודעים לחזות את כל השלכותיו. באיזו זכות הוא מפזר הבטחות ללא כיסוי? רק כי בעסקות קודמות פיזרו קודמיו הבטחות חלולות דומות?
הבומרנג שימש בעבר כנשק לצורכי ציד. הוא בנוי כך שהוא מסתחרר במעופו לאחר שהוטל, וחוזר לנקודת המוצא שלו. בהשאלה משתמשים בו כדי לתאר פעולה הגורמת נזק למי שמבצע אותה. זה מה שאנו מעוללים לעצמנו במאבק למען החטופים. המרואיינים הזועקים "בכל מחיר" מעלים את רף המחיר של סנוואר. אלפי הצועדים ברחובות שצועקים "עכשיו! עכשיו!" מונעים כל עסקה בזמן הקרוב, כי רוצחי חמאס מבינים שהזמן פועל לטובתם והאויב הישראלי נשחק ומתפורר לעיניהם. וכשלמשוואה הנוראה הזאת מצטרפת ממשלה שגררה רגליים במשך חודשים, נמנעה מכניסה לרפיח אך לא נמנעה מאספקת מזון ודלק לאויב – הבומרנג משלים סיבובו ומכה בנו בעוצמה.
השבוע סוף־סוף החלה תקיפה ברפיח. הלוואי והפקודה "נוע, סוף!" תבוצע במלואה, עד הסוף באמת. אבל משום שאנו מכירים את מנהיגינו – אנו חוששים שמא יסתפקו בצעד סמלי, רק כדי ללחוץ עוד קצת על חמאס "שיתגמש" ויסכים לקבל את כניעתנו. הבומרנג הזה מכה במשפחות שבטוחות שהן עושות הכל למען יקיריהן. התקשורת, שנרתמת למאבק מתוך שלל סיבותיה הטובות והרעות, מאיצה את סחרור הבומרנג הזה ומעצימה את המהלומה שינחית על משגריו. ואם אי אפשר לשכנע משפחות שלא להיאבק בכל כוחן – התקשורת לפחות חייבת לרסן את עצמה, כי הבומרנג הזה קטלני.