שוב יסבירו לנו שלבנימין נתניהו אין תוכנית ליום שאחרי. שוב יתבעו ממנו שיוריד כבר לצבא הנחיות ברורות ושלא יתחמק מהכרעה. אבל לדחליל של סמוטריץ' ובן גביר יש תוכנית סדורה זה חודשים, והוא מבצע אותה בנחישות: פוגע במו"מ להחזרת החטופים, ובמקביל מסרב לאשר שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית כדי למנוע הסדר בעזה.
"יזכור עם ישראל את בניו שהופקרו": צעקות לעבר נתניהו ביד ושם
בכירים במשק ליועמ"שית: עדכני את הסדר ניגוד העניינים של נתניהו, חטופים וחיילים בסכנה
ואת כל חבילת החנק הזו דוחפים לנו בגרון בסדרה של טקסים ממלכתיים בימי הזיכרון לשואה לחללי ישראל וביום העצמאות, שהיא עצמה נכחדת והולכת. כמו להקת עופות טרף מתגודדים נציגי הממשלה סביב נבלת הממלכתיות על רקע עיי חורבות ופסקול של קרקורי הנדחפים לתלוש עוד חתיכת בשר ולגרם עוד עצם. השואה כבר מזמן הוזנתה לצרכים פוליטיים אקראיים, כמו נאום "אני הקורבן" ו"אני מאשים" של נתניהו ביום השואה.
יום הזיכרון לחללי ישראל הפך להיות יום השכחה על מה ולמה הם נפלו, ויום העצמאות הפך (עבור רוב העם) ליום שבו המלחמה החשובה היא מלחמת השחרור מקואליציית הימין. מה שגרם לכך שחלק מכובד מאוכלוסיית ישראל, שאמור להתחבר רגשית אל הטקסים הכלל־לאומיים, הפך להיות אדיש עד עוין בגלל חלקה של הממשלה הנוכחית בהריסת היסודות של המדינה שאותם טקסים אמורים לייצג.
קואליציה אוכלת יושביה
ניהול חשבונות והסקת מסקנות בימי מלחמה, ועוד בצמתים של ימי שואה, זיכרון ועצמאות, הם פגיעה בקודשי האומה. ובייחוד ב"יחד" המדומיין שניגף קשות מול המציאות. מדובר בקרע בלתי ניתן לאיחוי, כשהפתרון הוא משפט שלמה. או להם (המדינה) או לנו. שלא לדבר על כך שהתכנסות הביחד הלאומי כיום היא לא חזון אחרית הימים של הזאב והכבש, אלא חזון אחרית הימים של מדינה שנער קטון ופזיז נוהג בה.
זו קואליציה אוכלת יושביה, ומי שמנהלים את ההצגה הם בן גביר וסמוטריץ', שני נערי המזבח שאליו עקודים אזרחי ישראל. שני אלה דווקא כן מדברים. המון. תן להם מיקרופון והם יבלעו אותו, והגיהוק שלהם הוא מדיניותה של הממשלה. הציונות הלאומנית־משיחית מוכנה להקריב עם שלם למען הקמת ישראל הגדולה וההלכתית.
לפני שבועיים ירו חיילים על אמבולנס של הסהר האדום, שנסע לבית חולים עם שני פצועים מפגיעות של מתנחלים, והרגו את הנהג. אין דרך להבין את האירוע הזה לבד מחלחול היחס הגזעני לפלסטינים וכרצחנות כפתרון מעשי לסוגיה. צה"ל של הרצי הלוי איבד שליטה על חלק מחייליו, ודי ברור מדוע מפקד פיקוד המרכז יהודה פוקס הלך הביתה עכשיו ומרצונו - אולי להרחיק עצמו מרצח אזרחים בידי אזרחים בשטח שהוא אמור להיות הריבון בו. אולי סתם התייאש. בייחוד כשהוא רואה כיצד סמוטריץ' משתלט על המתפ"ש בגדה ובן גביר על משטרת ש"י.
אגב, מפקד פיקוד המרכז החדש, אבי בלוט, הוא בוגר מכינת בני דוד בעלי וקרן וקסנר בארה"ב. אני מוכן להמר, בזהירות הנדרשת, שכאשר הוא ייאלץ להכריע בין ערכי רבניו במכינה לערכי צה"ל - ינצחו צה"ל וקרן וקסנר. ערכי רבניו של בלוט הם הציווי האלוקי: ארץ ישראל שלמה וישראל כמדינת הלכה. האויב הגדול של הציווי האלוקי הזה הוא הרגיעה והשלום. ועד שימוצה התהליך המשפטי, יהיו כאן פחות פלסטינים לדון עמם על גורלם וגורל אדמותיהם.
עמדת כוח חסרת תכלית
הדרך היחידה של האגף הליברלי־דמוקרטי במדינת ישראל לשרוד את התהליכים המעוותים והאובדניים האלה היא להתפכח מהשיח ה"מאחד", ומי ששם בימים האלה את האצבע על שורש כל רע בניהול מדיניות השטחים על ידי אותם רבנים הוא בוגי יעלון. "את מכינת בני דוד בעלי, שהיא אנטי־ממלכתית, הייתי סוגר היום", אמר. הדברים האלה נאמרו פעם אחרי פעם במשך עשרות שנים על ידי דעתן זוטר (הח"מ). הפעם אמר אותם רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר. אני רחוק מלקבל את בוגי כסמכות בכל נושא ועניין, כולל ביטחון ומדיניות.
כיום, כסמל צבאי־מדיני במאבק על צביונה של המדינה הוא תותח ללא רתע. גם כאשר אותו יעלון שיבח את מכינת עלי, רבניה וחייליה, לא שיניתי את דעתי שמדובר באסון מתגלגל מאז הקמתה ועד היום. "המצב כיום קשור למכינת בני דוד, וקשור לאחרים שנמצאים לצערי בעמדות כוח בממשלה", ממשיך בוגי. "הם מדברים על מדינת הלכה, משיחית, גזענית, פשיסטית, הומופובית ומיזוגנית".
הביקורת על ההבדל בין יעלון, ששיבח כחייל את המכינה, לבין יעלון, שקורא כעת לסגור אותה - נובעת מחוסר הבנה של תפקוד המערכות האזרחיות והצבאיות. כשיעלון דיבר על המכינה בעלי כעניין חיובי, הוא דיבר מנקודת מבט של גנרל שרוצה את החיילים הטובים ביותר. חובשי הכיפות בוגרי המכינות הם אכן גדושי מוטיבציה ויכולות. כשיעלון מדבר כיום על המשנה הרעילה של רבני המכינה, הוא פועל כאזרח מודאג, שמבין את הנזק שתורתם של רבני המכינות גורמת לניהול מדיניות ועיוות מטרות המלחמה.
צה"ל זקוק לטובים ביותר, כי הוא נלחם כדי להעניק לממשלה עמדת כוח במו"מ על הסדר שימנע כיבוש ואינתיפאדה נצחיים. הממשלה מעולם לא ניצלה את העמדות הללו, וניהלה מדיניות אחזקת השטחים בכל מחיר - כולל מלחמות ומבצעים. רובם של המוצרים שיוצאים מפס הייצור של מכינות הימין הדתי הם אנשים ראויים שהוכוונו למטרות בלתי ראויות.
כך בדיוק, למען השבט והמדינה, חונכו דורות בתנועה הקיבוצית. אחרי מלחמת ששת הימים גם הם, אנחנו, התחלנו להיות מחויבים למלחמות שלא היו מלחמות אין ברירה (התשה, לבנון ואין־ספור מבצעים בגדה ובעזה). אלה מילאו צורך מבצעי מקומי כדי להוכיח לעולם ולמדינה שהכל בשליטה ושצה"ל מנצח. אני מעריך ומקווה שסופה של תנועת המתנחלים יהיה דומה לסופה של התנועה הקיבוצית. גם שם לא הצליחו להתמודד עם העולם שהתדפק על שערי המשקים. והמדינה שלא הצליחה להתמודד מול רבניו של יגאל עמיר חייבת כיום להתמודד מול רבניהם של סמוטריץ' ובן גביר. בהצלחה.