זהו טור אישי. טור מאוד אישי. לפני קצת יותר מחודש חזרתי לנתק בשבתות את האייפון שלי. עד אז השארתי אותו פתוח 24/7 החל ממוצ"ש בשבעה באוקטובר – כשבני גויס למילואים. עד שחזר, לא ניתקתי את הנייד בשבתות. השבוע אני חוזרת לנוהל "שבת אמא של חייל": אחיו הקטן התגייס ביום חמישי לשירות סדיר.
הציוץ של בן גביר נגד ביידן עורר סערה: מה חשבו גולשי "מעריב"?
ההתקפלות של ארדואן: "הייתה פאניקה, אנחנו עדיין באפלה"
רק שקודם רציתי לספר לכם על חברה מימים ימימה, מהמחצית השנייה של שנות ה־80 במחתרת היהודית בלנינגרד. היינו חבורה של כמה עשרות צעירים, למדנו עברית מדפים מצולמים בדירות פרטיות, וקרובת משפחה מעיר אחרת הרימה טלפון בהול לאמי וצרחה לתוך השפופרת: "תמרה, תגידי לסופי שתפסיק את זה מיד, בשבוע שעבר עצרו את יוליק!". היא התכוונה ליולי אדלשטיין.
החברה הייתה מבוגרת ממני בשנה. ב־1988, כשעלינו שתינו לישראל, כבר הייתה נשואה. בצומת ההוא נפרדו דרכינו. היא התחתנה עם חוזר בתשובה והסתפחה לזרם הליטאי, ואני בחרתי במגזר הסרוג.
רצה הגורל, וכמעט לא נפגשנו במשך 35 שנה. עד שבקיץ לפני שנה כמעט, נתקלנו זו בזו ברחבת המשביר הישן בירושלים, לא הרחק מהשעון של טליתא קומי אשר תחתיו נקבעו פגישות בעידן שלפני הטלפונים הניידים.
ירדנו למדרחוב לשבת על כוס קפה לשיחה נוסטלגית, אבל הימים לא היו ימים שקטים. אלה היו ימי רפורמה-משפטית-הפיכה-משטרית-לוין-רוטמן-ישראל-השנייה. והיא הקשתה עליי, "למה את איתם?". "עם מי?", שאלתי, והיא השיבה "עם החילונים. הרי אנחנו באותו צד. השבת שלי היא כמו השבת שלך. בלי טלפונים, בלי מחשבים, בלי נסיעות. בעלך בדיוק כמו בעלי, יוצא לתפילה בבית הכנסת, עם חזרתו מקדש על היין ועד מוצאי שבת אנחנו בעולם דומה, את ואני".
עניתי לה שזה לא מדויק. שהשבתות שלנו שונות. למשל, בעלי מקדש על היין ואני מברכת על החלות. למשל, בבית הכנסת שלנו אישה יכולה להעביר שיחה על פרשת השבוע בין שחרית למוסף בשבת בבוקר. למשל… והיא מחתה, "אלה הבדלי סגנון. ועדיין השבת שלך דומה הרבה יותר לשבת שלי מאשר לשבת של חילוני".
ואני אמרתי, נגיד. אולי השבתות שלנו דומות. אבל ששת הימים האחרים אצלי דומים לאלה של השכנה החילונית: עבודה, פגישות בבתי קפה בפינות חמד של העיר, קניות, צפייה בחדשות, ספרים וסרטים, מפגשים חברתיים ואירועים תרבותיים, ללא הפרדה מגדרית. והיא אמרה, "אבל את חייבת את השבת במדינה שלך, לא כן?", וחזרה על המשפט ההוא על שבת ששמרה על עם ישראל.
לא רציתי להתווכח. ביקשתי חשבון מהמלצרית וכל אחת מאיתנו המשיכה לדרכה. בתחילת השבוע יצאתי עם בני הקטן לסבב קניות ערב הגיוס. גופיות ותחתונים וגרביים עם חוטי כסף מיוחדים ששומרים על הרגל בחמסין ובגשם (הוא מתגייס לחי"ר). שעון ופנס ראש ומנעולים בשביל התיק ובשביל הלוקר, וכמובן תיק גב ענק ומשחת נעליים ותיק רחצה ועוד פריט מתוחכם ששמו פרח מזיכרוני, המשמש לניקוי נשק. ועוד ועוד.
אנשים זוכרי דבר סיפרו לי שלפני חצי יובל, כשהשמיים היו עדיין כחולים והדשא ירוק, את הקניות הנדרשות מימן צה"ל במקום שיממנו אותן ההורים. אבל כל זה התרחש בטרם קבע יו"ר יהדות התורה ושר השיכון יצחק גולדקנופף את הכלל "מה שייכת הממשלה למלחמה".
את החברה לא פגשתי בסבב הקניות ולא הייתה שום היתכנות שניפגש, כי מה לה ולחנות "סיירת" שמאחורי קניון הדר בתלפיות. זוהי חנות למתגייסים. ייתכן שגם החברה בסבב קניות בימים אלה. מהמכרים המשותפים שמעתי כי אחרי חג השבועות היא עומדת לחתן בן, גדול מבני בשנה. הבחור לומד באחת הישיבות מהזרם הליטאי, לאחר נישואיו יוגדר כאברך ויזכה למלגה ולהטבות מהמדינה.
כל אלה לא יאפשרו לזוג הצעיר לשכור דירה ולנהל משק בית, אז הבחור מחפש עבודה, חמש־שש שעות ביום. בשחור, כמובן, כי המדינה מונעת ממנו לעבוד. הוא קיבל פטור מגיוס לצה"ל על פי העיקרון "תורתו אומנותו".
שלושה אבות
עם תחילת מושב הקיץ מתכננת הממשלה להעביר את חוק הגיוס במתכונת הקבועה שלו: מתווה ישראבלוף שאינו מקובל על שר הביטחון.
לא, אינני תמימה. במשך שני עשורים עקבתי מקרוב אחר המערכת הפוליטית. אני מודעת היטב לכך שדיבורים על שוויון בנטל, צבאי וכלכלי כאחד, מעלים בדל חיוך על שפתותיהם של פוליטיקאים ועסקנים ממולחים.
ולא, האשמה אינה רובצת על גוש הליכוד־חרדים בלבד. גם במחנה הממלכתי יש מי שיתקשו לרחוץ בניקיון כפיהם. לו רק היה יכול, בני גנץ היה מעניק אף הוא ארכה לישראבלוף. רק שהבייס שלו אינו מאפשר זאת.
ובכל זאת, משהו קרה לנו בשבעת החודשים האחרונים. התרחשו מהלכים שחשפו עצבים רגישים ביותר של החברה ושל המדינה. ציונות הפכה ממילה שחוקה, מכובסת ולעתים אך נלעגת, לערך לאומי פועם. בישראל שאחרי פלישת חמאס וחורבן חבלי ארץ, בדרום כבצפון, שוויון בנטל זה כבר לא מטבע לשון ולא חזון אחרית הימים. שוויון בנטל הוא צורך קיומי דחוף.
היעדר הצדק, חוסר ההגינות שבמציאות המעוותת שלנו, זורה מלח על פצעים פתוחים של מיליוני ישראלים בכל יום מחדש, חילונים ודתיים כאחד. הישראבלוף שבחוק הגיוס פוגע בכל משפחה, ובה מילואימניק או חיילים וחיילות בשירות סדיר. לעתים גם וגם.
אני כותבת את השורות האלה ביום רביעי. אתמול, חמישי, נסענו לבקו"ם בתל השומר, שם הבן שלנו עלה על מדים. אם יואב גלנט יעמוד על התנגדותו למתווה הישראבלוף, חסרות שלוש אצבעות בכנסת כדי לבלום את החוק שכל כולו לעג לחיילים, לאנשי מילואים ולבני משפחותיהם (בהנחה כמובן שראשי יהדות התורה לא יגייסו חברי סיעות ערביות לתמוך בחוק). האם יימצאו בכנסת שלושה?
יולי אדלשטיין. יוליק. הכרנו רק בארץ, אבל אנחנו שנינו מאותו הכפר – גם אם התחלתי ללמוד וללמד עברית כשכבר נשלחת לעבודות פרך. אז, בהיותי נערה במחתרת בלנינגרד, היית עבורי דמות נערצת, מודל לחיקוי. לא חששת. לא נשברת. גם במפלגתך שנטרפה עליה דעתה בשנים האחרונות, ידעת להפגין אומץ ולנהוג בכבוד. האם ייתכן שתחשוש זה עתה מההנהגה הדורסנית ומטוקבקיסטים מתלהמים ברשתות?
דני דנון. דני. אתה זוכר את השעות הרבות של השיחות שניהלנו כששימשת כיו"ר מרכז הליכוד, ולא חששת להתייצב מול עריצותו של יו"ר המפלגה ולקרוא עליו תיגר? כלום לא היינו סבורים, שנינו, שימין זה התנגדות להתנתקות ולאו דווקא לגיוס לצה"ל? מיכל וולדיגר. לא זכיתי להכירך אישית, אבל אנחנו שתינו מאותו המגזר. המגזר הסרוג, הלוחם והעובד.
שר הקליטה אופיר סופר, רב־סרן במילואים. אתה גיבור שמסייע להלומי קרב להתמודד מול קשיי הבירוקרטיה. האם תיתנו יד למתווה שמקבע את מעמדו של המגזר הסרוג כאסקופה נדרסת? כחוטבי עצים ושואבי מים של האח החרדי הגדול שימשיך להשתמט?
אני מתחננת בפניכם. אני, אמא של מילואימניק ושל חייל סדיר. אנא, אל תשיבו את פניי ריקם. אם תרצו, צדק ושוויון בנטל כבר לא יהיו אגדה. מי יודע אם לעת כזאת הגעתם למלכות.
ואתם אולי תגידו לי: בנייך מתגייסים במסגרת ההסדר. בוגרי ישיבות ההסדר משרתים שנה וארבעה חודשים (כעת שנה וחצי) בלבד. נכון. ועם זאת, בוגרי ישיבות ההסדר חולקים את נטל שירות המילואים עם מי שהתגייס לשירות סדיר במתכונת הרגילה, שווה בשווה.
החברה שלי מימים ימימה בוודאי תשיב שזאת הייתה בחירתי. יכולתי להעדיף כמותה את המסלול החרדי. על כן בני, שחזר לאחר חמישה חודשי מילואים לעבודתו בהייטק, יממן את בנה, שכעבור חודש יזכה למעמד של אברך. על כן בני הקטן מתגייס. זה מה שהיה וזה מה שיהיה, אלא אם כן יימצאו כמה צדיקים בכנסת.
אלא שהשבתות שלנו, שלה ושלי, שונות בתכלית. כי לא דומה שבת של אמא למילואימניק או לחייל סדיר אשר לא מכבה את הטלפון הנייד, לשבת של חברתה אשר בניה פטורים מגיוס.
נכון. את בחירתי עשיתי לפני 36 שנה כשירדתי מכבש המטוס בנתב"ג, ולא התחרטתי לרגע. שבת ששמרה ושומרת על עם ישראל היא שבת של אמהות החיילים שהנייד שלהן בימים אלה נשאר דולק 24/7. ולא שבת של פטוּרים מגיוס.
