האם בנימין נתניהו מערב גורמים אישיים בכל הנוגע לסוגיית שחרור החטופים והמו"מ? מה עומד בראש סדר העדיפויות שלו? את החשש הזה לא העלו רק גורמים מבית אלא גם בממשל האמריקאי, שמתחילים לתהות לגבי טוהר כוונותיו.
בליכוד זועמים על הרמטכ"ל: "ככה לא נלחמים בטרור"
המשא ומתן לעסקת חטופים קרס: "השיחות יופסקו עקב הפעילות ברפיח"
התשובה היא לא שחור או לבן, היא הרבה יותר מורכבת. כדי להבין כיצד נתניהו רואה את הדברים, יש להבין את דפוסי החשיבה שלו ואת מבנה אישיותו. ראש הממשלה רואה עצמו כמונע מאידיאולוגיה עמוקה, שלפיה משמעות חייו היא להנהיג את העם היהודי. לאורך כל הדרך הוא ראה את המטרה הגדולה, ובשמה הוא "הרשה לעצמו" לזגזג באמירותיו, להבטיח הבטחות בידיעה שלא יקיים אותן, לעגל פינות, ולכאורה גם לסור מדרך הישר.
על פי תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, כאשר התפיסות שלנו לגבי עצמנו לא עולות בקנה אחד עם המציאות - אנחנו נפעל כדי לשנות אותן. אבל זה לא תהליך שנעשה באופן מודע. מדובר במנגנון הגנה עמוק, שמטרתו ליצור עבורנו מציאות שנוכל לחיות בה עם עצמנו בשלום. וכך, כל התנהגות שמשרתת אותו תקבל הצדקה.
אנשים זורקים לאוויר אמירות כמו "נרקיסיסט" או "פסיכופת", אבל המציאות תמיד מורכבת יותר. נתניהו מבין שהוא בישורת האחרונה. הוא כבר רואה את סוף הדרך הפוליטית שלו. אם הוא יצטרך להכיר בכך, לא יישארו לו הרבה מטרות לחיות עבורן. לנתניהו יש דפוס אישיות טוטאלי מחד וחרדתי מאידך. על כך נוסיף דימוי עצמי גרנדיוזי, שגורם לטשטוש גבולות מוסר.
זהו שילוב מאוד בעייתי, כי הדפוס הטוטאלי גורם לו לראות את המציאות בשחור־לבן, והדפוס הנוירוטי והחרדתי גורם לו לא להאמין לאף אחד, להיות בטוח שכולם נגדו ויותר מזה - לראות שחורות בכל דבר. בנוסף, נתניהו מתאפיין בדפוסי אישיות סמכותנית. אנשים בעלי אישיות זו מפתחים צורת חשיבה נוקשה, שלפיה העולם מתחלק לטוב ורע, ללא גוני ביניים. הוא שייך לטובים, וכל מי שלא תומך בו שייך לקבוצת הרעים.
מיירט יוזמות
ראש הממשלה נוקט לאורך כל המשבר אסטרטגיה מאוד ברורה של הימנעות. הימנעות מקבלת החלטות שגם מביאה אותו לומר "לא" כמעט לכל הצעה, בין שזו הצעה של יוזמות מצד הדרג הצבאי ובין שזו מגורמים בינלאומיים. כדי למתן את רמות החרדה שבהן הוא מצוי, הוא בוחר אנשים על סמך גורם אחד – היכולת שלו לתת בהם אמון - וזה לא דבר פשוט לזכות באמונו. זה גורם לכך שהאנשים שבסביבתו הקרובה הם לאו דווקא הראויים ביותר, אלא אלה שהוא מסוגל לבטוח בהם.
נתניהו אחוז חרדה. לחרדה הזו יש שתי רמות, רמה מודעת ורמה לא מודעת. ברמה המודעת הוא חרד מאיבוד השלטון, אבל ברמה הלא מודעת נתניהו חושש מאיבוד המשמעות של חייו. במודל המנטלי שהוא בנה לעצמו מגיל צעיר מאוד, הוא חש תחושת שליחות עמוקה. בפנטזיה שלו הוא גואל העם היהודי. הוא באמת ובתמים נהג להאמין בכך, כמו גם חלק גדול מתומכיו המושבעים, אך החלום הזה הולך ומתרחק.
הביקורת המשמעותית ביותר שמופנית כלפי נתניהו היא שהוא עושה הכל כדי להמשיך את הלחימה, להימנע מוועדת החקירה שתהיה בסופה, לעשות הכל כדי להישאר בשלטון ולהמשיך לפמפם פחד בעם. כל אלו גורמים לכך שהחטופים לא מצויים בראש מעייניו. אבל נתניהו כמובן לא רואה כך את הדברים. ראש הממשלה באמת ובתמים משוכנע בדבריו.
כאמור, את נתניהו מלווה תחושת גרנדיוזיות. לא משנה כמה ביקורות מופנות כלפיו - לא מלוות אותו תחושות של ספק, חרדה או אשמה המאפיינות אנשים אחרים. אנשים בעלי מבנה אישיות כמוהו בטוחים בצדקת דרכם. זה אותו מנגנון של דיסוננס קוגניטיבי שמכריע את התנהלותו. אם הוא ייאלץ להתבונן במציאות, ולהבין שלא ייזכר כגואל העם היהודי - הוא יהיה בדיכאון, בחרדה, ולא תהיה לו סיבה ממשית לחיות.
פנטזיית השליחות
כדי לנגן ביעילות על פחדים של אחרים, אתה צריך להיות אדם עם חרדות עמוקות. אנשים נוירוטיים או חרדתיים לא מתאמצים לראות איומים, הם רואים אותם בכל מקום, ויותר מזה - הם יתפסו גם גורם לא מזיק כאיום. זה מאוד מאפיין את התנהלותו של נתניהו, וגורם לו לראות איומים גם כאשר הם לא נמצאים.
נתניהו איש חכם, הוא מבין שזה לא מספיק לעורר חששות בציבור. כדי לעשות זאת בצורה אפקטיבית, צריך שלפחד הזה יהיה פתרון. לעורר את התחושה הקשה ואז להציג את עצמך כמרגיע, ככזה שיודע מה לעשות, זה שמחזיק את ההגה. זהו החיבור בין תפעול החרדה לבין המושיע. נתניהו מנסה לשקם לעצמו את מעמד המציל הלאומי, האיש היחיד שיכול לחלץ את ישראל מהצרה.
ועם זאת, כשהוא חושב כיצד יצטייר בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל, נתניהו מבין שאם המלחמה הנוכחית לא תסתיים באחת מהשתיים – "ניצחון מוחלט" או החזרת החטופים - הכתם הזה יישאר עליו לתמיד, ויחריב את כל מה שעמל עליו כל חייו. הפילוג בעם, המשפט שלו, אי־ההסכמות עם ארה"ב, הפיכתו ללחיץ בתוך מפלגתו וחוסר יכולתו לקבל החלטות, כל אלו מעיבים, גם אם באופן לא מודע, על אותה פנטזיה של שליחות.
עבור נתניהו, ללא השלטון שמספק לו את המשמעות, אין תכלית משמעותית לחייו. בעבר ניתן היה לומר שטובת המדינה וטובתו האישית בלתי נפרדות, ולתפיסתו - היותו ראש ממשלה הוא לטובת המדינה. אבל היום ניתן לראות שגם אם הוא מספר לעצמו שטובת המדינה בראש מעייניו, התנהגותו מעידה באופן מאוד ברור שזה כבר לא כך: לא קיים אצלו איזון בין הצרכים והשאיפות שלו לבין מה שצריך הציבור בישראל.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]