בתוך כל הרעש, השכול, התפילה לשלום חטופינו וחיילינו, הלחימה הארוכה וחוסר האמון בהנהגה, לפעמים קשה לזהות שהאתגר הגדול ביותר שעומד בפנינו היום, הוא שהסיפור שלנו נמצא תחת מתקפה מתמדת. הלסת נשמטת נוכח סטודנטים מערביים שמצהירים שהם עם הסדיסטים והאנסים של חמאס, כשהם סונטים מולנו את המילה "ציונים" כאילו הייתה קללה. איך זה ייתכן שסטודנטים מפגינים נגד ישראל במקום שיפגינו למען שלום – הרי זה מה שהם אמורים לעשות, לא?
האמנים הפלסטיים בחו"ל משתפים: “מרגיש ששונאים אותך כי אתה ישראלי"
בלחץ הסטודנטים: המוסד האקדמי המוביל באירלנד מתנער מישראל
כוחות שמנסים לקעקע את הסיפור שלנו תוקפים אותו משלושה כיוונים: הראשון הוא הקשר של הציונות לישראל. הם מנסים לטעון שהציונות אינה קשורה ליהדות, אבל מדובר בשקר בוטה. בזה ישראל חייבת להילחם בשיתוף עם ארגונים יהודיים, מכיוון שלא ייתכן שמוסדות חינוך במערב יקדמו נרטיב כזה לגבי יהודים, בעוד רובם המכריע של היהודים מגדירים את עצמם כציונים.
הכיוון השני הוא מזעור או התעלמות מוחלטת מהאיומים על ישראל, ובמקביל – הפניית זרקור מוגזמת על כל מעשה של ישראל ובחינתה המתמדת תחת זכוכית מגדלת. אמצעי תקשורת לא מעטים סיגלו לעצמם את ההרגל המגונה הזה, וגם בזה ישראל חייבת להילחם, אם באמצעים משפטיים ואם באמצעים של הסברה מקצועית, נחושה ומתמדת.
הכיוון השלישי הוא מחיקת ההיסטוריה של ניסיונות השלום, ובראשם ההתנתקות. הרי ההשתלטות של חמאס על עזה התרחשה מתוך ניסיון להגיע להסדר כלשהו של דו־קיום. ישראל פינתה שטח לפלסטינים, ו־18 שנה מאוחר יותר – זה מה שקרה. הסכמי אוסלו שהולידו רשות מושחתת מחד וההתנתקות שהולידה מדינת טרור של חמאס מאידך – הם מסרים שחייבים לעבור בהסברה.
אבל לפני הכל, ישראל חייבת להסתכל גם פנימה. בגלות אפשר היה להאשים רק גורם חיצוני בשנאה, כי אז לא היה ליהודים כוח. היום זה שונה – יש לנו כוח, והוא לא רק צבאי. אי אפשר להסיר כל אחריות כמדינה ריבונית, ולכן ישראל צריכה להיות מוטרדת בשאלה איך ייתכן שפחות מ־80 שנה מתום השואה, המדינה נכשלה באופן קשה כל כך בהעברת הסיפור שלה.
מי שבונה אותנו
האמת המרה היא שהסיפור שלנו מאותגר גם מבפנים, ולכן הוא הופך לטרף קל מבחוץ. אנחנו אומרים הרבה את המילה "לכידות" לאחרונה, אפילו כמהים אליה בימים שבהם קשה לנו כל כך כמדינה. אבל לכידות מקפלת בתוכה גם את הסיפור הבסיסי המשותף שלנו, שנעשה בו שימוש ציני מדי על ידי פוליטיקאים רבים מדי במשך זמן רב מדי.
תמיד היו בינינו מחלוקות, אבל הממלכתיות שלנו אף פעם לא הוזנתה כפי שקרה בשנים האחרונות. הממלכתיות היא אבן הפינה בשמירה על הסיפור המשותף, ולכן אנחנו צריכים לשים לזה סוף. הממלכתיות היא שימור הסיפור שמרבית העם חי איתו בשלום ובאהבה, ולא ניתן למסחר טקס לאומי או מסורת לאומית לטובת מפלגה כלשהי. הסיפור שלנו גם לא יכול לראות את האויב של מדינת ישראל כפנימי. זוהי לא סתם פוליטיקה מלוכלכת, אלא כזו שמסכנת את הדבר החשוב ביותר עבור עתיד המדינה.
הסיפור הציוני שזור בסיפור היהודי, וחייבים להמשיך לספר אותו מדור לדור. לא בשחצנות, לא בלעומתיות, ולא במניפולטיביות – אלא באופן אותנטי ונקי, שמקרב את השבטים למדורה גדולה אחת. כנראה שלא סתם קרה לנו מה שקרה. היינו צריכים להתעורר ולהבין את חשיבותו של שימור הסיפור המשותף.
זהו סיפור שאינו יכול להירמס על ידי הקצוות. לא הקצוות של עיתון "הארץ" וגם לא אלה של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. כשלשני הקצוות האלו יש אחיזה חזקה מדי בסיפור המשותף, הם מפוררים אותו, לא מחזקים אותו. הרפלקס שלנו הוא לזעום על הקצוות הקולניים, אבל בניגוד לרפלקס התגובתי, הדבר הנכון לעשות הוא להתייחס אליהם כאל קצוות שלא בהכרח מצריכים תגובה. פשוט לתת להם הרבה פחות מקום.
הסיפור המשותף בנוי על מה שמרבית הישראלים מאמינים בו, ועל מה שמרבית הישראלים התאחדו סביבו באופן טבעי ב־7 באוקטובר, ברוח התנדבות ואכפתיות ועזרה הדדית בעת מצוקה גדולה. אחרי שראינו שחוסר הלכידות הפנימי מחליש אותנו ומעודד את אויבינו האמיתיים להתקיף אותנו באופן מזעזע, אסור לנו לתת מקום למי שפוגע בדבק הפנימי שלנו, אלא למי שבונה אותו.
היום שאחרי
לצד גילויי השנאה לישראל ונוכח דוח האנטישמיות והדאגה לעתיד היהדות בעולם, ההנהגה הישראלית הדרושה היום היא כזו שתצליח לחבר. זו התכונה הכי חשובה במנהיגות של 2024, ובתקופה שבה העולם כולו חווה קיטוב וחוסר יציבות. הקיטוב בקרב המיעוט היהודי בעולם, ובישראל בפרט, מסכן אותנו בתקופה הזו לא רק כמדינה, אלא כעם.
לא מעט זרמים סביבנו ממשיכים למשוך לכיוונים קיצוניים יותר, מגזריים, שבטיים. זה בדיוק מה שאנחנו לא צריכים עכשיו, וזהו סנטימנט שקשה מאוד להכיל לנוכח חרדת המלחמה המתמשכת והשכול. הימנעות מסחף לעבר הזרמים האלה דורשת חוט שדרה והבנה עמוקה של הסיטואציה. אסור להיגרר אחריהם, ואסור גם להיגרר למלחמת חורמה נגדם.
עדיף לחשוב הלאה, על היום שאחרי. ביום שאחרי אנחנו צריכים מנהיג שיידע לטפח ממלכתיות, כי אובדן הממלכתיות מאיים עלינו. אנחנו מדינה קטנה מדי עם אתגרים גדולים מדי, ויש קו אדום של עימותים פנימיים שאסור לנו לחצות. מי שיודע לנצל את האחדות הטבעית בזמני קצה, אבל לא יודע לטפח אותה בזמנים אחרים, לא יכול להנהיג אותנו. גם לא מי שמבסס את כל האידיאולוגיה שלו רק על התנגדות למנהיג אחר.
אלה שיודעים גם לשתוק, ולא בהכרח מנצלים כל תקרית כדי לצייץ ולהתנגח באחר, הם לא הלפלפים אלא המנהיגים הפוטנציאליים האמיתיים ליום שאחרי. אנחנו זקוקים כעת לאלה שיידעו לחבר ולא לפצל.
כרגע, מי שמסתמנים ככאלה הם בני גנץ וגדי איזנקוט שעומדים בראש המחנה הממלכתי, ואיתם גם חברי מפלגה אחרים כמו חילי טרופר ומתן כהנא. גם גדעון סער, שהוא נחש פוליטי לא קטן, הוא לא מאלה שמתמחים בהתנגחויות למען הלייקים. גם יוסי כהן, שאומנם נחשב לחלקלק, הוא לא מאלה שמעודדים מלחמות אחים. וכשנזכרים איפה נפתלי בנט התחיל ואיך התבגר לתוך ממלכתיות במקום לעומתיות, צריך להעריך אותו על זה.
הממשלה הבאה תהיה ימין־מרכז, כי שם נמצאת המדינה שלנו אחרי 7 באוקטובר. זהו הסנטימנט המוביל, אבל כדאי שנגדיר כבר עכשיו מהו הפרופיל הנכון של האנשים שהיינו רוצים שיובילו אותנו ביום שאחרי.