שני אירועים מדיניים בלתי נעימים עברו בשקט יחסי מתחת לרדאר התקשורתי בגלל יום הזיכרון וסוף השבוע. האחד הוא תגובתו החריפה של שר החוץ האמירותי כלפי נתניהו, והשנייה היא הודעת מצרים על הצטרפותה לתביעה בהאג. שתיהן מניפולציות דיפלומטיות מצידם, אך בעלות פוטנציאל הידרדרות.
"פושע, מה אתה עושה פה?!": בן גביר התקבל בקריאות נגדו בבית העלמין באשדוד
לאחר שקרא במרומז לשימוש באטום: בחמאס תוקפים את הסנאטור האמריקאי
התבטאותו של עבדאללה בן זאיד הייתה החריפה ביותר שיצאה אי פעם מפי בכיר אמירותי כלפי ישראל מאז כינון היחסים. בן זאיד אמר על נתניהו בשישי בערב: "ראש ממשלת ישראל איננו מצויד באף תכונה לגיטימית המאפשרת לו לנקוט צעד כזה". שלילת לגיטימציה מראש מדינה היא ביטוי מרחיק לכת.
דברי בן זאיד נאמרו בתגובה לראיון של נתניהו אצל Dr. Phil. ראש הממשלה נשאל על "היום שאחרי" בעזה, ואמר בערך כך: "חובה להמשיך לפרוק את הרצועה מנשקה, וגם אחרי שנפעל נגד הטרוריסטים, עוד יישארו שם יחידים שיפעלו נגדנו" (במשתמע: משימתנו תיארך שנים).
בנוגע למבנה הפוליטי העתידי, אמר: "עלינו להקים ממשל פלסטיני, אולי מינהל אזרחי, עם עזתים שלא חרטו על דגלם את השמדתנו" (במשתמע, לא הרשות ולא חמאס, וכל זה תחת שליטה ישראלית, שהרי המשימה תימשך שנים). והוסיף: "ייתכן בסיוע איחוד האמירויות, סעודיה או מדינות אחרות" (משתמע: מדינות אלה יבואו תחת שלטון ישראלי, בלי הרשות הפלסטינית).
המבנה הזה, שאותו תיאר ראש הממשלה במשפטים ברורים ותמציתיים, מועיד למדינות הללו תפקיד של דחליל רושם צ'קים. לתפיסתן, הן לא נקראות לבוא לסייע בבניית העתיד הפלסטיני, אלא בביצור ביטחון ישראל. ואם יש משהו שהן הכי שונאות, זה להיות כספומט.
לאמירויות יש תכניות עתידיות לעזה. לא בשל אהדתם לפלסטינים ולא מאהבת ישראל (שנחלשת). הם רואים בשיקום הרצועה הזדמנות עסקית. הם יבואו לבנות (ולהיבנות) אם יבטיחו שההשקעה לא תרד לטמיון בעוד מלחמה. לכן ידרשו יציבות פוליטית. יציבות כזאת תהיה, לשיטתם, עם משטר פלסטיני לגיטימי.
עם מצרים זה יותר מסובך, בגלל הקירבה הפיזית, בשל דעת הקהל המאיימת, ובגלל ההיסטוריה. מצרים רואה בהפסקת הלחימה משימה עליונה. היא הבינה מהרגע הראשון שיקח שנים לחסל את חמאס, ובינתיים היא עצמה עלולה לשלם מחיר על ערעור היציבות בחצרה האחורית. לכן הם מתווכים - בשם האינטרס שלהם.
פעולת צה"ל ברפיח תואמה איתם חודשים ארוכים. הם ידעו מה ישראל תעשה ובמגעים איתה איפשרו לה לכבוש את ציר פילדלפי בנחת, ולכל היותר ישמיעו כמה מילות מחאה. ואכן כך קרה. טורי שריון של צה"ל תפסו עמדות לאורך החומה, ומצרים הכילה את התמונות והקולות.
אבל אז נרשמה התפתחות חשובה בתיווך. בפעם הראשונה, חמאס אמרה "כן" להצעה של המתווכים. גם האמריקאים הניחו כי המסמך סולל את הקרקע לפריצת דרך. נתניהו שלח צוות לקהיר עם בקשות לתיקון. בחמאס ובקהיר הופתעו מגודש ההערות. בחמאס התרגלו להתאכזב מישראל. המצרים, לעומתם, התקשו להתאפק.
חיפשו המצרים מה לעשות ומצאו את רפיח. על כן הודיעו אמש, כי בגלל עליית רף התוקפנות הישראלית ברפיח, ובשל מניעת הסיוע ההומניטרי, הם מצטרפים לתביעת דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין לצדק בהאג. אי מניעת רצח עם. אם הייתה ישראל מביעה עניין רב יותר בהצעת המתווכים, ההודעה הזאת הייתה נמנעת.
לגרור את ישראל להאג אינו צעד סמלי אלא אגרוף לפרצוף. המצרים יודעים להיות לא נחמדים. אנחנו פחות הרגשנו זאת בשנים האחרונות, אבל חמאס מכירים היטב את מדיניות המקל והגזר שלהם כלפיהם. הצורך הזה גבר כי גם לקהיר קשה לעתים לשמור על קור רוח. היא שקועה במלחמה של אחרים ומשלמת מחירים.
ההחלטה על הצטרפות להאג היא תגובתם לסירובה של ישראל לקבל את המסמך, אבל היא מאגדת את סך תסכוליהם: אובדן מאות מיליוני דולרים מהכנסות בתעלה, אי בהירות בנוגע לעתיד הרצועה והעובדה שישראל מונעת מהם הישג דיפלומטי נוצץ, ועוד בסביבה אמריקאית. היא נועדה, כמובן, גם לבלום מחאה מבית.
מצרים של היום איננה זו של פברואר או מרץ. יש להם נטייה, במצבי דחק, לשלוף את הקלף הביטחוני ולנופף בהפרת הנספח הצבאי בהסכם השלום. בזה הם דומים לנו: מגיע רגע שבו הם מחליטים למשוך בשיערות. אנחנו כעת על ספו. אם דעת הקהל תתעורר, המשטר עלול להילחץ. גם ל-א-סיסי, לא רק לביבי, יש בייס.