בצל המלחמה המתחוללת בצפון ובדרום ועדיין בעיצומה, התקיים אתמול טקס המשואות בהר הרצל בירושלים במתכונת שונה ממה שהכרנו כל השנים. הפעם, הודלקו 12 "שלהבות של אור, במקומות שחוללו בדם ביום שלעולם לא נשכח", כנאמר בדברי הפתיחה של מגי טביבי שהנחתה את הטקס, לצד תמיר סטיינמן, ושניהם עשו את תפקידם לעילא ולעילא.
מאחורי הסיפור ההירואי: החילוץ המוסק הראשון מתחילת התמרון ברצועת עזה
"אין לו הכנסה בישראל": הסכום שיאיר נתניהו יצטרך להפקיד בקופת ביהמ"ש
במהדורת החדשות עם יונית לוי לאחר הטקס, יאיר שרקי וירון אברהם הביעו דעתם עליו ואמרו שהוא היה "חסר נשמה" כי התקיים ללא קהל. פרשנים אחרים ברשת אמרו שהוא היה "מלאכותי" כי היה מוקלט ועבר עריכה, ואחרים כתבו "מנותק מהמציאות המרה בה אנחנו חיים".
בניגוד אליהם, אני חושבת שטקס המשואות היה מרגש לא פחות מכל טקס אחר בשנים קודמות, ואפילו יותר. לא ראיתי כל פגם בכך שהוא היה מוקלט, ערוך וחלקו מומחז, בידי במאי מוכשר כמו אלדר גוהר גרויסמן, שחיבר את כל חלקיו בצורה רגישה ואותנטית, ובבחירה נכונה של צילומים שנלקחו באפלולית מסתורית, על רקע שירים ישראלים, שפרטו על הנימים הכי דקים. כמו, למשל, תמונת אלפי שלדי מכוניות שרופות אחרי הטבח, שרוכזו במועצה האזורית שדות נגב, תמונה שנראתה סוריאליסטית, אך זועקת ריאליזם קודר עד כאב. או מראה הכיסאות הצהובים הריקים, כמספר החטופים.
נשימתנו נעתקה מהצד האמנותי של הטקס, כמו הפסנתר, אותו מיקם הבמאי ליד עץ מרהיב ביופיו עם ענפים צפופים וסבוכים, המחוברים כולם לגזע אחד. העץ סימל את משמעותו של השיר שבוצע ברקע על ידי עומר אדם, "כולנו רקמה אנושית אחת", שבהחלט היה ראוי לשיר אותו, אחרי שהיה מבין האומנים שמאז פרוץ המלחמה, התגייסו במלוא המרץ להרים את רוחם של החיילים היכן שרק אפשר.
תמונה אחרת ששבתה את הלב והעין בעוצמתה, הייתה כשרקדני להקת "ורטיגו" פרצו קדימה מתוך עצי היער בריקוד שהצטיין בכוריאוגרפיה מושקעת ומקצועית, צולם בחניון רעים במקום בו חגגו את מסיבת הטבע, והיווה תזכורת לצעירים שחגגו בה והסתתרו בין העצים מפני המחבלים. השילוב של אמנות מצד אחד, עם המציאות, עם הפנים הקודרות, החתומות והדוממות של משפחות החטופים והחללים מהיישובים שהותקפו והופיעו על המרקע לאורך כל הטקס, כשחלקם מחזיקים צמוד לליבם את תמונות יקיריהם החטופים או החללים, הפכו אותו למסמך דוקומנטרי עוצמתי, שהושקעה בו הרבה נשמה, בניגוד לביקורת לפיה היה "נטול נשמה".
הרבה ביקורת ספגה לאחרונה הממשלה על אטימותה, אולם הדבר לא בא לידי ביטוי בטקס המיוחד ויוצא הדופן, שלא חשש להתרכז באסון הנורא שפקד אותנו ובאנשים שחוו על גופם ונשמתם את הזוועות.
יכולתי להגיד מילה טובה על מירי רגב, האחראית על הטקס כולו, שהפעם בהחלט שיחקה אותה. הייתי אף מוכנה להחמיא לה על בחירה נכונה של התכנים ושל אנשי המקצוע והאמנים שלקחו חלק בטקס, ובאופן כללי, על בחירה נכונה של המטרה לשמה נועד הטקס: להדגיש את הטרגדיה שהתרגשה עלינו באוקטובר הארור, בלי למסמס אותה או להפחית מגודלה.
מירי רגב לא התחמקה הפעם מלהצביע על ההשלכות הנוראיות של מחדל אוקטובר. גם הבחירה שלה לקיים טקס ללא קהל, מהחשש לתקריות מחאתיות במהלכו, דווקא יצרה אווירה של שקט צועק, עוצמתי וכואב יותר. אולם נשגב מבינתי, מדוע שרת התחבורה הייתה חייבת להקדיש רגעים יקרים לאשת ראש הממשלה כשהיא מחבקת חיילים ומשפחות חללים בסרטון הנאום של ראש הממשלה, אלא אם כן, מסע הליקוקים לגברת הראשונה הפך אצל מירי רגב לטבע שני.
כי הרי, מה לאשת ראש הממשלה, ולטקס שאמור בין השאר להבליט את הטרגדיה של משפחות החטופים? ייאמר לזכותו של אמיר אוחנה, שלא רק שהודה בנאומו שהממשלה לא הייתה שם בשבילם ובשביל כל חללי הטבח כאשר בוצעו מעשי הזוועה, אלא הזכיר אותם בנאומו מספר פעמים בנאומו ברגש וברגישות. להזכירכם, אשת ראש הממשלה אמרה בזמנו לאותן משפחות שמוטב שלא יביעו את מחאתן כי הן משחקות לידי חמאס. אמירה, שגם אם יש בה אפילו קמצוץ מן האמת, לא הייתה צריכה להיאמר. אסור להשתיק את כאב המשפחות.
ולא רק שהן לא שתקו. במחאה יוצאת דופן והיסטורית, אתמול, ערכו המשפחות טקס אלטרנטיבי שכותרתו: "אין חטופים, אין עצמאות". בטקס האלטרנטיבי לא הדליקו משואות, אלא כיבו אותן, נוכח ההפקר וההזנחה של הממשלה ובליווי נאומים חוצבי להבות שכמה מנציגי המשפחות נשאו.
בלטו במיוחד עינב צנגאוקר, אימו של מתן החטוף, שקראה למול הרבבות שבאו להזדהות, שיש לנו עם נפלא, אך אין לנו ממשלה שיודעת להוביל. איל אשל, אבא של סמלת רוני אשל ז"ל, התצפיתנית שנרצחה, האשים את הדרג המדיני והביטחוני בחטא היוהרה בשביעי באוקטובר.
בטקס בכיכר חטופים נאמם חן אביגדורי, שבתו ואשתו חזרו מהשבי. אביגדורי כינה את הטקס הרשמי בהר הרצל "טקס שצולם בפחדנות". הוא ציין שבוודאי ייאמרו בו המילים: "לתפארת מדינת ישראל", ושאל: "היכן טמונה אותה תפארת? בהפקרת 132 חטופים? או בבידוד העולמי שמתהדק עלינו? או בהפקרת מפונים שלא יכולים לחגוג את חג העצמאות בביתם?"
הייתי מוסיפה את השאלה: היכן אותה תפארת, כאשר בד בבד שראש הממשלה מזכיר בנאומו בזמן הטקס, את הסבל שעוברות משפחות החטופים, רובן מספרות שאנשי הקואליציה לא מדברים איתן ולא מתעניינים במצבן.
ראש הממשלה אמנם שיבח בנאומו את חיילי צה"ל, גבורתם ואומץ ליבם, אולם אז צצה השאלה: מדוע אם כך, אתה דוחה ודוחה את הדרישה העולמית ההגיונית והמתבקשת, גם מצד פרשני ביטחון בישראל שמבינים עניין, להציע חלופה שלטונית לחמאס? שהרי כעת חיילנו, שכל כך יקרים לליבך על פי דבריך, נאלצים לחזור שוב ושוב לאותם מקומות בעזה בהם כבר לחמו ושוב מחרפים נפשם ונהרגים.
אם נחזור לשאלת התפארת, התשובה היא ברורה: הממשלה, שמאופיינת היום בשני אלמנטים בולטים - חוסר אסטרטגיה וחוסר חמלה, אינה חלק מאותה תפארת. התפארת היא אך ורק של העם וחיילי צה"ל, והלוואי והייתה קמה ממשלה שתהיה ראויה להם.