בשהותי בישראל הייתי אצל כעשרה רופאים. אף אחד מהם לא קם מאחורי השולחן שלו ורובם הציצו בחצי עין במסמכים שהבאתי, ודיברו איתי תוך שהם מקלידים במחשבים שלהם. לפעמים היה נדמה לי שהמחשב הוא מעין חומת המגן שהרופא מסתתר מאחוריה. המידע הרפואי שהבאתי איתי היה רב ומורכב וצריך היה לקרוא אותו בעיון כדי לקבל את התמונה כולה.
אף אחד לא מדד את לחץ הדם שלי, לא מדד חום, לא הקשיב ללב ולריאות ולא מישש את הבטן. אף רופא לא ביקש ממני להתפשט או להראות לו איפה כואב. הייתי חוסך הרבה זמן וכסף אילו קבענו ביקור טלפוני במקום שאסתובב במוניות בגוש דן. אורולוג ותיק אחד היה היוצא מן הכלל. הוא ביקש ממני להתפשט ולשכב על מיטת הטיפולים. היה חשוב לו ואלמנטרי לבדוק את הערמונית בעצמו. זה לא כיף גדול, אבל מה שאורולוג אמור לעשות.
הרפואה בישראל נחשבת יותר אישית, קשובה ואנושית מהאמריקאית. בעיקרון, זה לא בלתי נכון. מגיפת הקורונה מוטטה את מערכת הבריאות האמריקאית; רופאים ואחיות שלא יכלו לראות יותר חולים מתים, עזבו את המקצוע. בריאות נפש כמעט ולא קיימת. מבחינת ידע, קשב, ציוד ותרופות, האמריקאים בין הטובים. אבל אף אחד מהרופאים באמריקה לא למד איתך בבליך ולא היה איתך בנח"ל.
אם תתאמץ, תגיע בישראל לרופא שיוצא עם בת דודה שלך לשיט או לטיולי ג'יפים. הוא לא יזכור את הקשר הרופף הזה כאשר תשב מולו, אבל יש מצב שהתור אליו יתקצר בחודשיים. גם הוא לא ייגע בך. אולי אתה חולה חלילה. כמעט בכל קליניקה אמריקאית, מי שבאה לקחת אותך מחדר המתנה היא אחות. לרוב אנחנו מכירים ולשיחה יש גוון אישי מאופק.
היא שוקלת אותי, מודדת גובה ולחץ דם, לוקחת דופק ובודקת חום. היא מעדכנת את התרופות שאני לוקח, שואלת מה שלומי ומה מביא אותי לקליניקה. אחרי שהכניסה את כל המידע למחשב, יש לרופא עותק של כל המידע במחשב הנייד שהוא דוחף לפניו על עגלה. האחות לוקחת אותי לאחד מחדרי הטיפולים שבו אני ממתין לרופא. זה יעיל, נוח, חוסך זמן וגם מניח לחולה לעשות מעבר מרגיע משגרת יומו לקליניקה שלעתים מלחיצה אותו. לחץ הדם הראשון שלי תמיד גבוה משמעותית מהשני. תופעה מוכרת.
בגלל ההיבט הפסיכולוגי המרגיע של שיטת הקבלה הזאת, לעתים נדירות עזבתי את הרופא ונזכרתי במכונית דברים ששכחתי לשאול. בישראל, חלק מהזמן נמצא חדרו של הרופא בדירה שכורה והחולים הממתינים לו יושבים בחדר הסמוך. הטלפון לא מפסיק לצלצל ומסיח את דעתו. מדי פעם הדלת נפתחת ומישהו "רק שאלה". לא בלתי סביר שהייתי יכול להיום עירום באותו רגע.
התלונות הלא שוליות הללו אינן גורעות מסך כל איכות הרפואה בישראל אלא רק מהדרך שבו היא מוגשת. ארבע זריקות של תרופה ביולוגית לדלקת פרקים עולות באמריקה 6,000 דולר; בקופת חולים הן עולות 380 שקלים. האם ד"ר צ'רלס זלניק מהקליניקה בדיר אייל, מיין, הוא הרופא הטוב ביותר שהיה לי? יכול להיות.
אני מתגעגע אליו משום שבמרוצת השנים הוא היה מודע ללחצים ולתהפוכות בחיי וראה את המכלול כולו כאשר דיבר איתי. כרופא משפחה הוא היה פחות משוטר תנועה שהפנה אותי למומחים. הוא ניסה להעניק מענה בעצמו לפני ששלח אותי למומחים בבית החולים בבנגור, מרחק שעה נסיעה. הוא שיתף אותי בשיקול הדעת שלו אבל נשמר מלהפוך את היחס האישי לידידות. רופא שהוא חבר שלך עלול להניח לך לגרום לו לטעות. חברות ברפואה הופכת את הקשר לקרב הורדת ידיים.
למה אהבתי את זלניק? כדי לקבל גרין קארד דורשות רשויות ההגירה בדיקה רפואית יסודית. מי שמוסמכים לערוך בדיקה כזאת הם רופאים שהרשויות בוחרות. קיבלתי זימון לד"ר צ'רלס זלניק. פגשתי גבר נחמד בן גילי בערך, שבדק אותי ביסודיות ושאל שאלות רבות. את הטופס שלח למשרד בפורטלנד. כשבוע אחרי הפגישה התקשרו אליי מהקליניקה שלו וקבעו לי איתו פגישה ביוזמתו. חשבתי שהיה עליו להשלים כמה פרטים לתחקיר.
הסתבר שהוא ראה כתם בצבע מוזר על גופי שהטריד אותו עד שהחליט לבדוק שוב. הוא הרדים את האזור וקילף בסכין מנתחים חתיכת עור שאותה שלח לביופסיה. כמובן שנלחצתי כהוגן, אבל הביופסיה הייתה שפירה. באותה הזדמנות אמרתי לו שאין לי רופא קבוע. אף שלא קיבל חולים חדשים באותה עת, הוא נענה בחיוב. הוא היה כבד שמיעה ולבש מכשירי שמיעה מהסוג הסקסי, הזעיר ומעורר הקנאה, עם הסיב האופטי השקוף, אבל לקח לו שתיים־שלוש דקות לזכור שגם אני לא שומע טוב ושמכשירי השמיעה שלי אבדו בטיסה ומאז לא נמצאו לי כ־5,000 דולר להחליף אותם.
הקורונה הרגה אותנו; בגלל המסכות לא יכולתי לקרוא שפתיים, אז זלניק דיבר איתי באמצעות מסך המחשב שלו. הוא דיבר למיקרופון שכתב את המילים על המסך. הוא ידע שאני בדיכאון עמוק, ואחרי שעשה את כל חובתו הרפואית, תפס את ברכי, הביט בי ואמר שיהיה בסדר. שהוא לא ישאיר אותי לבד. אף רופא לא טרח לומר לי את זה.
כאשר נעמי עזבה לפיטסבורג - הוא היה גם הרופא שלה - התעקש זלניק לראות אותי פעמיים בחודש. גם משום שידע מה שניתן לדעת על זוג מבוגר שהיה זמן רב כל כך יחד, וגם משום שראה אותי טובע. בכל ביקור הוא שאל בסופו האם יש לי מחשבות אובדניות. מכיוון שאינני משקר לרופאים, עניתי שהמחשבות שלי אינן אובדניות במובן המובהק, אלא יותר פילוסופיות: מה טעם לצלוח את הקשיים כשאינני רואה נקודות אור באופק.
הנסיעה לקליניקה ארכה כ־20 דקות, חלפה על שני גשרים צרים וירוקים, מצד שמאל האוקיינוס ומימין איים קטנים. לפעמים הייתה הנסיעה הזאת שיאו של שבוע. בדרך לזלניק בקליניקה, יירטה אותי רעיה, שסירבה לדבר על זהותה ומקורה (היא אמרה שהוריה מניו יורק אבל נראתה כמי שחזרה ממשמרת חדר אוכל בקיבוץ). כאשר נזקקתי לתרופה הביולוגית שכמובן לא היה לי כסף לקנות בעצמי, מילאה רעיה טפסים לקרן שמימנה אותה לנזקקים. זה היה חלק מהשירות. במשך כמה שנים החזיקה אותי רעיה מנוי לתרופה עד שהחברה קפצה את ידה וסגרה את הברז.
אפרופו תרופות: בסדרות הטלוויזיה שבאו חשבון עם חברות הפארמה על השיווק האגרסיבי והשקרי של משככי כאבים נרקוטיים כמו אוקסיקונטין, מי שיצאו משת"פים היו רופאים כפריים שניצלו את בורות הפציינטים וקיבלו טובות הנאה. ד"ר זלניק הוא רופא כפרי, אבל כל מי שקיבל ממנו תרופת הרגעה או משכך כאבים, חתם על טופס ארוך ובו פירוט התנאים והתחייבות לא לחרוג מהמינון וההוראות. עם היסטוריה כמו שלי, הטופס הזה הפך את זלניק לקדוש בעיניי. כאשר נקטעה אספקת התרופה נגד דלקת פרקים, היה חשש שנחזור לאופיאטים. זלניק אמר שיתערב אישית וישלח מכתב שיבהיר את מצבי לאשורו. וזה עבד.
המעקב אחרי הכליות חייב בדיקות דם תקופתיות וביקור חצי שנתי אצל נפרולוג יהודי ממוצא רומני בבנגור. בין הקריאטינין לבילירובין, דיברנו על ישראל. המחלה הייתה אבסטרקטית למדי עד בדיקת דם אחת. עשיתי את סיבוב הקניות שלי בבלו היל כשהנייד צלצל. "איפה אתה?", שאל זלניק. אמרתי לו. "עזוב את הכל וקח את עצמך מיד לחדר המיון בבית החולים בבלו היל", הוא אמר, "יש לך 8.2 אשלגן וזה מרחק פעימה מהתקף או דום לב".
זה היה מסוג הטלפונים שגורם לזיעה לזנק מהמצח, לידיים לרעוד ולפיק ברכיים, אבל דבר מאלה לא קרה לי. לרוב אני מבין משהו ברפואה. אשלגן היה חדשות עבורי. אם יקרה לי משהו, היה מצב שבמיון אפשר יהיה להחיות אותי. או לא. בבדיקה חוזרת היה האשלגן 7.8. לא מומלץ. באק"ג היו פסגות מסוכנות שנראו כמו 6.9 בסולם ריכטר. מיד חטפתי שתי אינפוזיות, מוניטור לב ואחות שהתיישבה לידי כאילו הייתי ממצא ארכיאולוגי נדיר. הסברתי שאני כבד שמיעה וכולם בחדר מיון התחילו לצעוק.
הקריאטינין היה גבוה ותפקוד הכליות נמוך מהרגיל. האשלגן עולה כאשר הכליות לא עושות את העבודה. מילאו אותי תרופות באינפוזיה אבל האשלגן לא ירד. הלילה כן. התחלתי להתלבש. "הביתה", אמרתי. "אתה יכול למות בבית", אמר הרופא שהוזעק. "אסור לי לתת לך ללכת, אבל אתה יכול לברוח, אם זה מה שאתה שואל". כשהייתי לבוש, אחות אחת הסבירה לי כמה לא נעים לחטוף התקף לב לבד. בסוף נכנעתי ולא מסיבות אנוכיות. ניסיתי לחשוב מעבר לקצה האף שלי ולא להתמסר לייאוש, תכונה אנושית עם תיאבון גדול.
במחלקה כירורגית הניחו עליי חלוק פרום מאחור. נשאלתי האם זה יהיה בסדר ששתי אחיות יפשיטו אותי ויעברו בקפדנות על גופי לפני שאני מתקבל למחלקה. לקח לי דקה להבין. מדיניות חדשה של חברות הביטוח כדי שחלילה לא אגניב לחשבון מחלה שלא עלו עליה ואדרוש אחר כך פיצויים על שנדבקתי בה בבית חולים. השכיבו אותי במיטה, חיברו אותי למוניטור לב וניסו לעשות לי נוח.
הטיפול? צריך לשטוף את האשלגן מהגוף ולקוות שהכליות יתאוששו מאי־ספיקה. כדי לשטוף אשלגן שותים סדרה לא נגמרת של בקבוקונים של חומר שאי אפשר שלא לתאר אותו כנזלת בצבע שוקולד. באינפוזיה קיבלתי חומר לשטוף את הכליות. מתישהו, מתוך ערפילי התרופות, נכנס לחדר אחיו של ארלו גאתרי, בן 70 עם תלתלים לבנים עד הכתפיים. ד"ר קריבך, מנהל בית החולים הקטן. ארלו אמר שיעשה מאמץ לשחרר אותי בסוף הסופשבוע, במקרה שהאשלגן יתייצב.
האשלגן ירד מתחת ל־5 והלב התייצב. לבשתי את בגדיי. הייתי בשל, דביק, מכוסה מדבקות, דקור ככברה ועייף. לפי כמה משיחות הטלפון שקיימתי מהמיטה, חשדו האחיות שאני פולני. כל המילים המחרחרות. הזקן במיטה הסמוכה שנראה כמו שהרגשתי, חיכה בנימוס עד שהתלבשתי. ניגשתי להיפרד ממנו ולאחל לו בריאות. "לא יכולתי שלא לשמוע אותך מדבר בטלפון", אמר בקול חלש, והוסיף "שלום" בעברית. אמרתי שלום והלכתי.
למחרת זומנתי לזלניק לפולו־אפ. סנדי, האחות הראשית, רשמה מפי את הפרטים בנושא האשלגן. שנים התאפקתי מלשאול אותה; זלניק זה לא שם אירי, אבל לא היה נעים לי. במיין הרבה דברים נורמטיביים נחשבים לא נעימים. חיים דיסקרטיים והדוקים מאוד והרבה נשיכת שפתיים. סנדי אמרה לי לחכות לו בלי מכנסיים. אחרי התנוחה, האצבע ואי־הנעימות, אמר זלניק שהכל תקין ותקני לגילי. הסכמנו על המשך הלוחמה באשלגן באמצעות מילקשייק ורוד עם טעם של אבקת תות שדה. ואז הוא הביא יציאה.
"אין לי פציינט שזקוק לזיון יותר ממך", אמר הרופא. באנגלית זה נשמע פחות גס. אמרתי לו שאני עדיין בשלב האבל, וחוץ מזה, היכן הוא מציע שאפגוש אישה בטונדרה בלב החורף. והוא בשלו. "אני יכול לרשום לך סיאליס", הציע. נעלבתי. "למה אני צריך סיאליס?". "אולי תכיר אישה חדשה, לחץ פסיכולוגי, חרדת ביצוע". "ספק רב", אמרתי. "אתה לא טס סולו?".
אני חושב עצמי לגלוי לב באופן מביך, אבל בכל זאת. הבנתי למה התכוון בסולו, אבל כאשר אתה בגפך ומחליט להמריא, המשימה שלך אלמנטרית. מה טעם להוציא על הרגע הבודד הזה כסף. "אילו הייתי קוסם ויכולתי לסדר לך כל מה שתרצה, מה היית מבקש?", הייתה השאלה האהובה על זלניק. "לקום מהרצפה ללא עזרה", עניתי.
באותו שבוע ראיתי בקו־אופ אישה גבוהה, יפה ושזופה עם צמה שזורה שיבה כמו שאני אוהב. חוץ מלהתנגש בעגלה שלה, עשיתי הכל. אחר כך ראיתי אותה שוב בחנות יין וגבינות של חברים. עד שהספקתי להתאפס, נכנס גבר דומה לאלק בולדווין לפני שהשמין והאישה קראה לו "מותק". מקס הכיר לי מישהי במגפי בוקרים וחולצת ג'ינס וקרא לה האיטלקייה. לחצנו ידיים בחום ים־תיכוני. היא הייתה דומה לאיטלקייה (גבריאלה?) ששומרת על ביתו של קוזמאנו בפנטזיה של טוני סופרנו.
רצה המקרה והחווה שקנינו על כביש 172 הייתה מול בית קברות בשם "Fox Run". מספיק קרוב שגם בעיצומו של התקף כזה או אחר, ניתן היה לזחול לעברו. הלכנו לברר במועצה המקומית אופציה לרכוש שתי חלקות. זה נראה דבר אחראי לעשות. בהתחלה אמרו לנו שבית הקברות מלא. אחר כך אמרו שהוא מיועד למשפחות ותיקות ולא למתים עם ותק של כמה עשרות שנים.
היה ברור שמשקרים אותנו וזה מה שאמרתי לנעמי בעברית. אז תפסה מישהי אומץ והסבירה שב"Fox Run" לא קוברים יהודים. לא אמרנו כלום. קמנו והלכנו. נסענו הביתה בדממה. כשמכרתי את הבית הלכתי להיפרד מזלניק. הוא ארז את התיק הרפואי שלי בן עשר שנים בשתי מעטפות עבות. כדי שאוכל להראות אותו לרופא הבא, איפה שאהיה. נפרדנו בלחיצת יד. עדיין לא ברור לי איפה, מתי ובאיזו תדירות מודדים לישראלים לחץ דם, הרוצח השקט.