לפני כשבוע מלאו 25 למשחק האליפות של הפועל חיפה. האליפות הראשונה, ובינתיים גם האחרונה של המועדון בן ה־100, שאני אוהד שלו מאז שיצאתי לאוויר העולם. קיבלתי אזכור ליום השנה הייחודי הזה בהודעת וואטסאפ מאבא שלי - להלן, האשם המרכזי בכך שאני אדום - ואף שפסעתי נמרצות ברחוב תל אביבי הומה בדרכי לפגישה חשובה, נדרשתי לשבת רגע על ספסל כדי להסדיר נשימה. עד כדי כך למועד הזה הייתה חשיבות עבורי.

אחרי שהתאוששתי והסדרתי נשימה, ניסיתי להבין בעצם למה. כלומר, מעבר לטעם הברור. אתה אוהד שרוף של מועדון ספורט שיודע בעיקר אכזבות, והנה - למול עיניך ההמומות אותו מועדון בדיוק זוכה בכבוד שלא חלמת שתראה בימי חייך. סיבה טובה להתרגשות בלתי נשכחת. אבל זה לא הסבר מספק. היה שם משהו עמוק בהרבה מאהדה רגילה. משהו שאני זוכר היטב, בעיקר בגלל היסוד הכמעט מופרך שבו.

המשהו הזה היה קשר שיצרתי, מגיל רך ממש, בין מצב הקבוצה ובין מצבי הפרטי. וליתר דיוק - בין התוצאה של המשחק בשבת, לבין השבוע שמצפה לי. ניצחון מבטיח שבוע טוב, ולהפך. היות שהתבגרתי בשנות ה־80 - עשור שבו הפועל חיפה ירדה לראשונה בתולדותיה לליגה השנייה ובילתה חלק ניכר ממנו במשחקים עגומים מול קבוצות שוליות - המשוואה הזאת הלמה להפליא את חוויות ההתבגרות המאתגרות שלי. ובהמשך, גם את השירות הצבאי הלא פשוט באינתיפאדה הראשונה וגו'. קבוצה אפורה לחיים אפורים. באופן כמעט קוסמי, ההתעוררות של המועדון בשנות ה־90 הקבילה לשיפור ניכר בחיי האישיים, כמעט בכל מישור. יחסים רומנטיים, הצלחה מקצועית, טיולים ארוכים בעולם (שגם בהם הקפדתי להתעדכן בתוצאות. באותם ימים זה נעשה בעיקר באמצעות פקס).

וכל המשוואה הזאת הלכה והתקדמה בהדרגה לעבר נקודת שיא דרמטית. בעיקר אחרי שהפועל חיפה עברה לבעלותו של רובי שפירא ז"ל, איש עסקים ששם לו למטרה לעשות את הבלתי אפשרי: להביא לנו אליפות. וגם שפך סכומים מטורפים של כסף כדי להגשים את החלום. למעשה, מהרגע שבו רובי נכנס לסיפור, כל אוהד של הפועל חיפה נקלע למתח אדיר, כי התרחיש של אליפות, שלא היה אפילו בספריית החלומות שלנו, נהיה פתאום אפשרי.

במקביל, כבר הבנתם את הכיוון, גם החיים שלי עמדו בקו המראה. פגשתי בבחורה שהפכה לאשתי, הוסמכתי כעורך דין. אפילו התחלתי להגשים חלום ולעסוק בתקשורת. ביולי 1998 התחתנתי. חודשים ספורים אחר כך נפתחה עונת כדורגל חדשה. ומהרגע שהתחילה, הפועל חיפה לא הפסיקה לנצח. זו הייתה חוויה מדהימה. וגם חוויה מלחיצה. כי היא ציוותה עליי - בהתאם למשוואה - להצליח. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע.

נגמרו התירוצים, הוסרו העכבות. מעכשיו יהיה רק טוב. והניצחונות לא הפסיקו. באפריל 1999 חגגתי 30. אשתי יזמה סרטון בהפתעה שבו צולמו כל שחקני הקבוצה באימון כשהם מברכים אותי ומבטיחים לי אליפות כמתנה. בערך באותו זמן התבשרנו שהיא בהריון ראשון. ומאותו רגע, האליפות הפכה עבורי לאובססיה מוחלטת. כנקודת אל־חזור, שאם תושג - תשנה את חיי לנצח. לא פחות. תקבע במסמרות ברזל את היכולת שלי להיות מצליחן. להגשים חלומות. חייתי את הדרך לשם במלואה. כל דיווח על פציעה של שחקן מפתח שלנו הביא אותי לכדי דיכאון. וביליתי את מרבית הימים בחישובי נקודות ובייחוד - בחיפוש אפיקים שיגרמו לַכֹּל להשתבש. כי הכל הרי חייב להשתבש.

אבל זה לא קרה. וכך הגענו למשחק מכריע בקריית אליעזר כנגד מכבי ת"א, שאני זוכר עד היום כל פרט ופרט שלו. כולל התקף קוצר נשימה בשירותים, במחצית. וחגיגות בסיום. ואושר גדול. מטורף. כזה שלא ידעתי מעולם.

כשאני מנתח את כל זה היום, אני מבין שנזקקתי למשוואה הזאת - של מצב הקבוצה מול מצבי הפרטי - בדיוק כמו אדם דתי המחפש הדרכה בעל־טבעי. ושלמרות ההיגיון והתבונה והרציונליות שתמיד ייחסתי לעצמי, הייתי בסך הכל אדם רב־חולשות, שחיפש משהו להיאחז בו. חיפש נסים. ומצא את אורן נסים - מבקיע שער האליפות.