משהו: “תנו לנו שטח, ניתן לכם שלום". לא רק הערבים יכולים לומר זאת.
אלו בינינו שידעו ששואה נוספת יכולה לקרות הושתקו, לעתים גם ע"י עצמם
לא רק חוק הגיוס: שילוב החרדים בתעסוקה מחייב שילוב לימודי ליבה
להפסיק את ההרג בעזה
ההרג והסבל של האוכלוסייה האזרחית בעזה נגע ללב כולם, פרט להנהגת חמאס. הם היו יכולים להפסיק את הסבל הזה של עמם מזמן, לו היו מכריזים על הפסקת המלחמה לחיסול ישראל ועל שחרור החטופים.
גם הרשות הפלסטינית לא מאוד מודאגת מחיי אזרחי עזה ומתנאי המחיה שלהם. לו הם היו דואגים לבני עמם, הם היו קוראים לחמאס יום־יום בהפגנות ענק להפסיק את הלחימה בישראל. הם היו קוראים לשחרר את החטופים. אנחנו תמהים לפעמים מדוע הפלסטינים הלא־מעורבים ברצועת עזה לא מתנגדים לחמאס, ואז עונים לעצמנו: הם לא יכולים, כי הם פוחדים.
אבל יש פלסטינים גם ביהודה ושומרון. מדוע הם לא מתנגדים לחמאס? מדוע הם לא מגלים אנושיות ודורשים את החזרת כל החטופים מיד? מה זה השקט הזה? מדוע שלטונות הרשות הפלסטינית לא דרשו מזמן את כניעת חמאס, למען העם הפלסטיני?
איך נפל המערב
זה החל במשרד שולי במחלקת החשבונות של סניף משרד התעשייה בעיירה קטנה בשוודיה. הפקידה החלה בעבודתה והכל הלך מצוין, ופתאום היא שמה לב שכאשר היא מנסה להדביק את המדבקה הצהובה שעליה היא כתבה “לשאול את כריסטינה", ובכן, המדבקה הצהובה לא נדבקה. היא ניסתה מדבקה צהובה אחרת, גם היא לא נדבקה. היא ניסתה מחבילה אחרת, גם היא לא נדבקה.
היא ניסתה מדבקה צהובה ירוקה, גם היא לא נדבקה. פנתה לתחזוקה, צלצלו לחברה שזכתה במכרז הממשלתי לאספקת מכשירי כתיבה, בדקו ואמרו: “אנחנו לא מבינים מה קורה, גם כל המדבקות הצהובות שבמחסנים שלנו לא נדבקות יותר". מדענים בדקו וקבעו: משהו תוקף את הדבק של המדבקות הצהובות בשוודיה, והן לא נדבקות.
בפנטגון, בבוקר לא עבות, קרה דבר דומה. רל"שית מטות המרכז נכנסה למשרד ופרצה בצווחות. כל הפתקים הצהובים שהיו דבוקים על המחשב נשרו. הגנרלים שהגיעו לישיבת הבוקר דנו במצב החדש. גם אצלם, התברר מהר למראה הזוועה, הדבק שבגב המדבקות הצהובות לא מדביק יותר. גם בחוגים לפסיכולוגיה באוניברסיטאות לא הצליחו להשתמש יותר במדבקות צהובות. בתי חרושת, בתי חולים, ציי תחבורה, אדריכלים, מחסני טואלטיקה, מקררי בשר, הייטקיסטים, קופאים בתיאטרון, מנכ"לים ואמרכלים של כל הענפים, כולם עמדו חסרי אונים ולא יכלו להמשיך.
התברר שהתופעה התפשטה בכל העולם. אנשים ניסו להדביק מדבקות צהובות, והן לא נדבקו. הדבק של המדבקות הצהובות לא עבד יותר.
זה הפיל את המערב, כי גם בכל הממשלות ובכל הפרלמנטים, בכל המטות ובכל הארגונים התמוטט הסדר, כי המדבקות הצהובות נשרו כשניסו להדביק אותן. המערב נכבש אז בקלות בידי שבטים שעלו מן המדבר, שבו הסתגלו לחיים בלי מדבקות צהובות. הכל שקע באפלה.
מהנעשה במפעלי הזמבורות
במפעל זמבורות בסין קרסו העובדים מעייפות, ואמרו להנהלה: “די. אין לנו כוח לייצר עוד זמבורות בשביל ישראל, והישראלים האלה דורשים כל הזמן זמבורות שצורחות חזק יותר וצורם יותר. אנחנו רוצים הפסקה של שעתיים". היה משא ומתן קשוח, ובסוף הוסכם על הפסקה של 55 דקות, הפועלים חזרו לפס הייצור, ואספקת הזמבורות למפגיני ישראל נמשכה בכל העוצמה.
“בעצם על מה הם מפגינים שם בישראל? בשביל מה הם צריכים זמבורות?", שאל טכנאי זמבורות סיני תוך כדי העבודה. “הם צריכים את הזמבורות כי הם מפגינים איתן בהפגנות נגד שימוש בזמבורות", ענה לו מנהל השיווק. “מוטב שאשקוד על ייצור זמבורות עוצמתיות יותר ולא אשאל שאלות, כי ממילא לא אבין", גמגם הטכנאי המבולבל, וצלל לתוך קרטון זמבורות המיועד למשלוח לישראל. הוא שלף משם זמבורה אקראית ועשה לה בדיקת איכות אחרונה.
הזמבורה צרחה בקול אימים. הטכנאי הסיני הדביק עליה מדבקה “עברה". הוא כבר חירש, אבל הכל בסדר, הזמבורות של המפעל שלו יוכלו לשמש בישראל בהפגנות למניעת שימוש בזמבורות. הפועל הסיני לא יבין, אף אחד לא יבין, אבל הזמבוריסטים ימשיכו להדפיס שלטי ענק “חובה להילחם נגד הזמבורות", ולצרוח “די לזמבוריזם!" בעודם נושפים ורושפים בזמבורותיהם בהפגנות נגד הזמבורות.
פסטיבל הסרטים הגרועים
שנים רבות יש בכל כך הרבה מקומות בכל כך הרבה ארצות פסטיבלים לסרטים טובים. למעשה, פסטיבל קולנוע הפך מזמן שם נרדף לפסטיבל סרטי איכות. כמה איכות צריך? אפשר לקבל הרעלת איכות מכל הפסטיבלים האלה. די, נו. משעמם כבר. הרי אי אפשר לעשות עוד פסטיבל סרטי איכות ועוד אחד איכותי בדיוק כמוהו, כאשר יש בעולם כל כך הרבה סרטים איומים ונוראים.
אני מציע לייסד את פסטיבל הסרט הגרוע. בפסטיבל יחולק כל שנה פרס הסרט הגרוע ביותר בעולם. יהיו קטגוריות: הסרט העלילתי הגרוע בעולם, הסרט הדוקומנטרי הגרוע בעולם, השחקן הגרוע בעולם ועוד. אלו יהיו טקסים שאני מבטיח לכם שאנשים יצפו בהם בחשק ובתאווה בשידורים ישירים ובחדשות תרבות בכל העולם. מה יותר מענג מאשר לראות מנחה מכריז: “והסרט הגרוע ביותר לשנה זו הוא..." ומוציא מתוך המעטפה את שם הסרט. המצלמה עוברת גם אל הפנים המכורכמות של יוצרי הסרטים הגרועים האחרים שהגיעו לגמר, אבל לא זכו בפרס. פסטיבל כזה יכול להציל כלכלה של עיר.
סוף־סוף אנשים ינהרו לפסטיבל קולנוע, כי הם סוף־סוף ייהנו בפסטיבלי קולנוע, ולא רק ילכו בארשת של כובד ראש ממלמלים כזומבים (מסרט זומבים שראוי לפרס הסרט הגרוע ביותר): “איכותי, מעמיק, אפל, מאתגר, נוגע, מתכתב". סרט שיציין בפרסומות “זכה בפרס ראשון בפסטיבל הסרט הגרוע ביותר" - יגרוף קהל באולמות, יגיע למקום גבוה בנטפליקס, יהפוך לסרט פולחן. תתחילו. הראשון זוכה. רק אבקש לרשום באותיות קטנות בתחתית פסל הפרס שהרעיון היה שלי.
פינת השלולית
סערה זעזעה את השלולית. הצפרדעים והנסיכות זועמים. הם הגישו תביעה לטינדר, כיוון שהם לא מצאו אהבה. זה קרה בארה"ב, באמת. “תנו לנו כבר נסיכה או שנתבע את האמ־אמא שלכם!", קִרקר צפרדע בעוז במגפון. “בטינדר התמכרתי לתקווה שיגיע נסיך, אבל הגיעו רק צפרדעים", קראה נסיכה. ונסיכות וצפרדעים צעקו יחד בהפגנה מול בית המשפט: “טינדר, טינדר, אתם לא בסדר! אהבה בדרך פלא, או לכו לכלא!".