1. אני יושב, מנסה לכתוב ובוהה, נושך שפתיים ודומע נוכח תמונותיהם של חמשת הלוחמים יפי הבלורית והתואר שנהרגו שלשום ברצועת עזה. אני מקליד ומוחק, ואין לי עדיין די אומץ לכתוב את מה שאני חושב שאני צריך לכתוב. כמעט אפילו חייב.
צה"ל חזר לג'בליה: "מאירועי הלחימה הקשים ביותר מתחילת התמרון"
עזתים רבים יעזבו למדינות אחרות? תרחיש הבלהות של חמאס
אין לי די אומץ בגלל המשפחות האבלות. בגלל זכרם הקדוש של הלוחמים. בגלל "האחריות" המוכרת. בגלל חבריהם לחיים ולפלוגה ולמחזור. גם בגללנו, ואולי משום שנותר בי הדנ"א כדובר צה"ל לשעבר. אין לי אומץ לכתוב את שעל קצה לשוני. בינתיים. אני מודה.
2. בעוד בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מקנים לבנימין נתניהו ביטחון תעסוקתי במחירים מופקעים, מנסה שר הביטחון לשמור על האינטרסים הביטחוניים של כולנו.
גלנט רואה את צה"ל תחת אחריותו מנהל סיטואציה של "דלת מסתובבת" עם חמאס, וחוזר שנית - ובקרוב בשלישית - אל מקומות שצה"ל כבר פעל בהם ויצא. סוג של תהליך לבנוניזציה ברצועת עזה - כשלפנינו עוד אתגרים ביטחוניים מורכבים.
שר הביטחון, שדרש השבוע פומבית מנתניהו להצהיר כי אין לישראל תוכנית לכבוש את עזה ולהטיל שם ממשל צבאי באופן שיעסיק את רוב הצבא ברצועה במקום בצפון, מבין מצוין שהוא מייצר עימות פוליטי, וקורא תיגר על העסקה המשולשת והמושחתת בין נתניהו לבן גביר ולסמוטריץ'.
הם נותנים לו שלטון וביטחון תעסוקתי, והוא נותן להם לשלוט בביטחון הלאומי ובביטחון בכלל. יש להם סוג של זכות וטו כשהם מתלבשים לו על בלוטות החרדה וההישרדות.
את מה שמבין גלנט וחש על בשרו, מבין כל גורם ביטחוני. מבינים גם רבים מאוד בחברה הישראלית משמאל ומימין: ללא חלופה שלטונית ערבית לחמאס, ישראל מנציחה שם את שלטונה, מרתקת עצמה לעזה ומקיזה את דמם של חיילי צה"ל.
יש לומר: מעולם לא התייצבה מדינת ישראל למערכה כה גורלית עם נבחרת כה ירודה וכה מנותקת, הפועלת על בסיס החלטות פוליטיות ולא לאומיות וממלכתיות.
3. ראש הממשלה נתניהו, כלהטוטן פוליטי בערוב ימיו, סוג של "קוסם" בדימוס שהולך ומאבד את קהלו, ינסה כל תעלול כדי לשכנע את בג"ץ שהוא מביא חוק גיוס בהסכמה.
מה שהוא יכנה "חוק הגיוס" הוא למעשה "חוק ההשתמטות", או "חוק ההישרדות הפוליטית". או אז תקום זעקה מבעד לזרי הפרחים הטריים שזה עתה הונחו על הקברים בערי השיש שלנו: "בוז לכם, אנחנו מגש הכסף שעליו אתם עושים פוליטיקה במלחמה". זה לא הולך להיות פשוט – לא לאומית וערכית, לא משפטית ולא פוליטית.
במהלך טקס יום הזיכרון, דיברו הנשיא, ראש הממשלה והרמטכ"ל על הזכות לשרת בצה"ל. הרמטכ"ל היה הכי חד ומדויק, דיבר אל בג"ץ ואל העם. הוא הגדיר את חוק החרדים כאינטרס ביטחוני, והביע תקווה כי בשנים הקרובות יהיו הרבה חיילים חרדים מצטיינים.
ולמה זה לא יהיה פשוט? כי שום שר ביטחון לא יוכל כעת להפנות עורף לצה"ל ולצורכי הביטחון, לא ללוחמים ולמפקדים ולא למשפחות השכולות. כל דבר שהוא "תעלול פוליטי" משפטי, יגרום פה לכאוס גדול במהלך מלחמה.
4. ישראל בשבר ביטחוני גדול, שהולך ומחריף לא רק בעזה, שם חוזר צה"ל למקומות שבהם פעל בעבר, ולא רק בלבנון, אלא גם באזור ומול ארה"ב. ואין להקל ראש בדיווחים ממצרים על הכוונה להוריד את הדרג הדיפלומטי עם ישראל. זהו שלום אסטרטגי עבור ישראל, בעל חשיבויות רבות ומשמעותיות.
לא אטעה אם אעריך שכישלון הניהול הביטחוני, הכלכלי והמדיני של המלחמה וכישלון ההנהגה של המשבר הגדול ביותר בתולדות המדינה מאז הטבח, עולים כבר בחומרתם על האירועים הטראומתיים בבוקר 7 באוקטובר. מעולם לא התייצבה מדינת ישראל "למשחק" הכי חשוב והכי מכריע שלה עם נבחרת והרכב כל כך גרועים.
ממשלת החידלון והכישלון הזאת צריכה ללכת הביתה ולאפשר להציל את המדינה. היא מנותקת, מוּנעת פוליטית ולא לאומית וממלכתית. מכרסמת בבריתות אזוריות ובינלאומיות, ומביאה אותנו למציאות של "עם לבדד ישכון", וזוהי סכנת נפשות גדולה.
5. כתבתי כאן בעבר שאני מרבה לחשוב על הרמטכ"ל הרצי הלוי. על שעובר עליו, על הקמטים שנחרצים במצחו, על לילותיו, על משפחתו ועל הדרך שבה קם מהשבר הגדול, אסף את עצמו וגייס את הצבא למלחמה בשש חזיתות, עם חזית נוספת וקשה מכל – בירושלים.
בערב יום הזיכרון הוא דיבר בכותל. המילה "נאום" קטנה על הדברים שהשמיע. דברים של מנהיגות ושל לקיחת אחריות באופן הכי מובהק שיכול להיות.
רבים, בעיקר בימין, רוצים שיתפטר במהרה. הם קנו את הספין כאילו הוא שהכשיל את נתניהו, ושהוא "שתול של בני גנץ" שמונה בחטא. ואני אומר לכם שהוא המזל של צה"ל ושלנו במלחמה הזאת, אבל הוא יצטרך למרבה הצער ללכת הביתה בקרוב – בשביל צה"ל, לא בשביל הצעקנים הביביסטים.
הוא יצטרך ללכת הביתה, משום שאיבד את האוטוריטה, משום שיודעים שהוא ילך, ומשום שחלק מפקודיו מרשים לעצמם לבקר אותו כמעט בפומבי.
אם הוא לא הולך עדיין – זה כדי לא להיתפס כמי שבורח, כדי לא להכניס את המערכת למערבולת. אולי הוא נעתר לבקשת חלק מהשרים והאמריקאים להמתין, ואולי הוא מבין ביחד עם ראש השב"כ שצריך לחכות. גם עניינית, גם פוליטית.
וכבר כדאי להתכונן. מינוי הרמטכ"ל הבא הולך להיות סרט, להתנהל בפומבי ולהיות נתון ללחצים פוליטיים. המינוי החשוב הזה, לכשיתבקש, יהיה תלוי לא מעט בתמונת המצב הפוליטית. אם יצטרך נתניהו "להדק את הברגים" בקואליציית ה־64 שלו, הוא יהיה סחיט יותר ועלול להבטיח לבצלאל סמוטריץ' את הצבא במישרין או בעקיפין, כשם שהפקיר בידי איתמר בן גביר את המשטרה ההולכת ומשנה את פניה. ועתידו של מצב שכזה מי ישורנו? וביום שבו רא"ל הרצי הלוי יצדיע לדגל ויפרוש, אעמוד בצד הדרך ואמחא לו כף. אני בטוח שלא אהיה לבדי.
6. שלא כמו בכל שנה, הפעם לא נרשם "המעבר החד" בין זיכרון לעצמאות. הם היו לרצף אחד של 48 שעות קשות, בחלקן מאולצות.
מבחינתי זה היה תמהיל של יום הזיכרון ויום הגבורה. לא ידענו איך בדיוק לחגוג אותו, או יותר נכון לציין אותו. אני מעריך שכך יהיה בשנים הקרובות. הכל יתעצב כאן מחדש. אסון 7 באוקטובר והחודשים שאחריו ואלו שעוד נכונו לנו הם טראומה בין-דורית.
טקס הדלקת אבוקות הזיכרון בקהילות ובבסיסים בעוטף עזה, שקדם לטקס הדלקת המשואות, היה כואב, נכון, מדויק ועשוי בקפידה. כמוהו תמהיל משיאי המשואות והתכנים האומנותיים. ברכתו המצולמת של ראש הממשלה הייתה מיותרת ועטופה ביחסי ציבור מביכים לו ולרעייתו.
אין לתקשורת ולגורמי הביטחון שלנו די זמן וקשב לתחקר אם באמת ניתנה חוות דעת של "גורמי הביטחון" לקיים טקס ללא קהל. זה היה חסר ומיותר לתת משקל לסברה שראש הממשלה לא רצה קהל בטקס השנה, ושאם הוא ייעדר, כמנהגו החדש, כולם ייעדרו. זה היה במידה מסוימת טקס בלי נשמה, אבל בשנה הקשה הזאת זה פחות חשוב.
עורכים אמיצים בערוצים 11, 12 ו־13 פיצלו מעת לעת את המסך לשם הזדהות עם העצרת הנגדית של משפחות החטופים באמפי שוני. איך אפשר שלא לתת לכך ביטוי? היום הזה אמור להיות שייך השנה בעיקר להם. כל שהם מבקשים הוא עצמאות ליקיריהם, אזרחי מדינת ישראל.
אם היו מזמינים קהל לטקס המשואות, היו חייבים להזמין את אנשי המילואים, את המשפחות השכולות ומשפחות החטופים, שבוודאי היו מביעים מחאה כלשהי. אבל לא הזמינו - לא אותם ולא אחרים - והם ציינו את כמיהתם לעצמאות. אין ראוי ותמים ונכון מזה.
ברקע המסך המפוצל עלו קריאות מיותרות ברשתות על "פרידה בין ישראל ליהודה". זה לא יקרה, אסור שיקרה, ואם חלילה יקרה – לא נימצא ראויים לקורבן הגדול ששילמנו ועודנו משלמים. אנחנו חייבים להיאחז זה בזה בכוח.
ביום העצמאות האחרון, שהיה קשה, כואב ומיוחד, חשתי גאווה גדולה מאוד על שאני ישראלי, גאווה גדולה על שאני חבר קיבוץ וסיפוק גדול מכך שילדיי, נכדיי, אחיי וילדיהם כולם חיים כאן במדינת ישראל. למעשה אין לנו "קרובים בחו"ל", ואני גאה בזה. אני גאה גם בעובדה שסירבתי להוציא דרכונים פורטוגליים למשפחתי. זה לא מתאים לי. ואני יודע שדווקא בשנה הזאת הדגל חייב להיות מונף גבוה, כשם שאני יודע שאנחנו נתגבר, נמריא ונשיב את המדינה הזאת לפסים הנכונים ולהמשך המפעל הציוני. עוד לא תמו כל פלאינו.
7. "המפקד, תסלח לי על השאלה, האם אתה מאזין למוזיקה קלאסית?". כך שאלה אותי במפגש הראשון שלנו העורכת המוזיקלית עמליה רוזן, שהלכה השבוע לעולמה. השבתי לה שלא כל כך, שלא הקשיבו אצלנו בבית למוזיקה הזאת, ושאני אוהב מוזיקה אחרת. "תן לי לרגש אותך, אני אערוך לך דיסק של קלאסי קל לדרך, ואתה תתאהב", אמרה עמליה וצדקה. אהבתי. אז ומאז.
במשך עשרות שנים הייתה גלי צה"ל לבית שני ואולי ראשון לעמליה, והתקליטייה הישנה - להיכל קודש של עשייה, שהוקדשה לעיצוב פס הקול של ישראל. כל כך הרבה חברות וחברים טובים מחכים לה שם למעלה, עם מסיבת זמר עברי שכה אהבה. תודה, עמליה.
שנהיה טובים וראויים, ושדבריו המשמעותיים של חתן פרס ישראל מנחם קלמנזון, שלגמתי אותם בצמא, יהיו לנו מצפן ומצפון, ושתהיה לנו שבת שלום.