עיכוב אספקת הנשק ההתקפי לישראל על ידי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מעוררת זעם רב, תחושות תסכול ובגידה, לצד לא מעט חששות וספקות בנוגע לעמדתו של הממשל בוושינגטון. זאת, לצד הביקורת הגוברת בעולם כלפי התנהלות ישראל בעזה, בדגש על המבצע ברפיח, ובנוסף לטענות שלפיהן סוגים מסוימים של נשק אמריקאי שסופקו לה שימשו להרג אזרחים עזתים. דוח שפרסמה השבוע מחלקת המדינה האמריקאית, שקבע כי ייתכן שמדובר ב"הפרת החוק הבינלאומי", מהווה אינדיקציה נוספת לקרע שנוצר ביחסי ארה"ב־ישראל.
בתגובה לצעדיו מול ישראל: ההחלטה של סמוטריץ' נגד נשיא טורקיה ארדואן
המפכ"ל וקציני המשטרה במוקד: מופע האימים של איתמר בן גביר | בן כספית
התבוננות מקרוב אף מראה כי עיכוב אספקתם של 3,500 פגזים ופצצות, לראשונה מאז 7 באוקטובר – במיוחד כעת, נוכח התעצמות המלחמה בעזה והחרפת העימות נגד איראן – הוא צעד דרסטי עתיר משמעות. וכך, בעודו משקף דילמה אסטרטגית ומוסרית הרת גורל שעמה מתמודד ממשל ביידן, לצד התנערותו מהתחייבות שנתן לממשלת נתניהו בחודש שעבר, מהלך מתריס ופוגעני זה מבטא חוסר אמון עמוק בין המדינות ובין המנהיגים, ונושא עמו השלכות חמורות רבות ומרחיקות לכת. מדובר בהפרה של החלטת הקונגרס האמריקאי להעביר סיוע חירום ביטחוני לישראל בשווי של 14 מיליארד דולר מאז פרוץ המלחמה. מדובר בסיוע קריטי ויקר ערך, שאמור להגיע ליותר מ־45 מיליארד דולר וכולל סיוע שנתי בשווי 3.8 מיליארד דולר.
יתרה מכך, מימוש החלטה טעונה ומורכבת זו – חרף הצהרותיו הפומביות של ביידן בדבר מחויבותה של ארה"ב להגן על ישראל ולהמשיך לספק לה אמצעי הגנה שונים, לרבות "מודיעין רגיש וסיוע רב ערך שיסייע באיתור מנהיגי חמאס", כפי שפרסם השבוע ה"וושינגטון פוסט" – מהווה מבחינתה "סדין אדום". זאת, לצד ובנוסף לנזק הישיר נוכח השיבושים באספקת תחמושת שוטפת ופגיעה במצבור הנשק הקיים.
סנונית מדאיגה ראשונה
בראייה ישראלית כוללת, תביעתו של הממשל בוושינגטון מגבירה את נחישותה של ממשלת נתניהו לפעול בכל מחיר נגד חמאס.אך זוהי רק "סנונית ראשונה" שעלולה להוביל להטלת סנקציות, איומים, חרמות ותביעות דומות ומהותיות נוספות – מצד ארה"ב ומדינות נוספות (דוגמת קנדה) המספקות נשק ואמל"ח צבאי־ביטחוני קריטי לישראל. אלה יובילו, בתורם, לפגיעה נרחבת בתחום הצבאי־ביטחוני־כלכלי שלה; פגיעה שתקרין על עצמאות ישראל, על הכלכלה והמשק הישראלי כולו ותפגום בין היתר בהמשך שיתוף הפעולה עם שלל התעשיות הביטחוניות ותעשיית הנשק בארה"ב, שישראל תלויה בהן כאוויר לנשימה (הסיוע האמריקאי שאושר בקונגרס בחודש שעבר מהווה 40% מהוצאות מלחמת חרבות ברזל עד כה).
חמור מכך, זוהי התערבות אמריקאית ישירה וחד־צדדית בקבלת ההחלטות, בניהול המלחמה ובפעילותו הצבאית של צה"ל ברצועת עזה, המעצימה את תלותה, חולשתה ובידודה של ישראל. חולשה ותלות אלה מקעקעות את תדמיתה העוצמתית של ישראל ואת דימויה הבינלאומי, ומדרבנות את אויביה (דוגמת חמאס, חיזבאללה ואיראן) להמשיך לתקוף אותה בשלל החזיתות.
וכך, בדומה לצעדי ענישה ו/או הרתעה שנוקטת ארה"ב נגד אויביה, ובהם משטרים אוטוריטריים דוגמת רוסיה, איראן וקוריאה הצפונית, מדובר בשימוש ציני בנשק התקפי ובכוח נשיאותי – מנוף לחץ צבאי ופסיכולוגי – שנועד להשפיע על עמדת ישראל. היינו, להניא אותה מכוונותיה ותוכניותיה לצאת למבצע נרחב ברפיח, תוך הגבלת צעדיה ומניעת מהלכיה. וכל זאת, תוך היענות ללחצים פנימיים ובינלאומיים כבדים הן מצד בכירים במפלגה הדמוקרטית, בקונגרס ובממשל האמריקאי והן מצד דעת הקהל האמריקאית והעולמית בכלל.
לא בכדי על רקע זה גוברים הקולות המתארים את איומיו ומהלכיו של הנשיא כתקיעת סכין בגבה של ישראל, תוך חשיפת פניהם האמיתיות של מנהיגי ארה"ב והממשל בוושינגטון.
תמונת ניצחון פיקטיבית
בראייה אסטרטגית רחבה, כבר עתה מסתמן כי ככל שנמשך המאבק בחמאס, גוברים החששות בארה"ב הן מפני נטייתה הלוחמנית של ישראל, פעילות צה"ל ברצועה ומהלכיו לכיבוש רפיח והן מפני החרפת העימות, תוך התעצמות ממדי משבר המזרח התיכון והפיכתו למלחמה אזורית כוללת. זוהי הידרדרות ביטחונית מסוכנת, שמאיימת על שלל הנכסים, האינטרסים והמטרות האמריקאיות, מגבירה את נוכחותה של ארה"ב באזור וגורמת להעמקת מעורבותה בסכסוך ההולך ומתלקח. כל זאת, במקביל להסלמת המלחמה באירופה, העימות שלה מול סין במרחב ים סין המזרחי והדרומי, וכן בסוגיית משבר טאיוואן.
התבוננות מקרוב אף מראה כי הממשל בוושינגטון בהנהגת ג'ו ביידן – הנחשב כמנהיג "ציוני" ואוהד מובהק של ישראל – פועל נמרצות הן בפומבי והן מאחורי הקלעים לבלימת מהלכיה של ממשלת נתניהו, תוך תמרון בין מגוון עמדות ואינטרסים מנוגדים. היינו, בין המשך התמיכה בישראל, הובלת תהליך המו"מ להשבת החטופים משבי חמאס, לצד קריאה להפסקת המלחמה והכתבת מתווה אסטרטגי לקראת "היום שאחרי" - לבין העברת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, קידום רעיון "שתי המדינות" והקמת מדינה פלסטינית עצמאית. כל זאת לצד ובנוסף לקידום תהליך הנורמליזציה עם סעודיה והרחבת "הסכמי אברהם", הידוק שיתופי הפעולה הביטחוניים עם מדינות ערב המתונות, בדגש על נסיכויות המפרץ, וביסוס הסכם ההגנה האווירית האזורית איתן, נגד איראן.
לא בכדי על רקע זה ובכלל, מפעיל הממשל בוושינגטון מכבש לחצים על הממשלה בישראל, ואף מציע לה מידע מודיעיני יקר ערך. ארה"ב זקוקה כעת יותר מתמיד לניצחון ישראלי בעזה, שמבחינתה יבלום את המאבק נגד חמאס, יגביל אותו או לכל הפחות ימנע את התעצמות הסכסוך במזרח התיכון.
בראייה גיאופוליטית ואסטרטגית כוללת, "התקפלות" ישראלית וכניעתה לסנקציה/תכתיב האמריקאי עשויה להצטייר כ"ניצחון" קריטי של ממשל ביידן והמדיניות שהוא נוקט. ניצחון שיוכיח שארה"ב – חרף כל הכשלים והאתגרים מבית ומחוץ – מסוגלת להוביל מהלכים בינלאומיים שמייצרים ניצחונות ולא רק הפסדים או "מבוי סתום" (דוגמת המלחמה באוקראינה). מהלכים שמטשטשים את חולשותיה, ובין השאר מאפילים על המחלוקת העמוקה ונקודת השפל החמורה ביחסיה עם ישראל, ובו־זמנית, מנגד, מחצינים את יכולתה להשפיע עליה ולהשיג שליטה בה ובמצב הגיאופוליטי המורכב שנוצר במזרח התיכון.
סטיגמת ה"סרבנית"
אחרי למעלה משבעה חודשי עימות צבאי ברצועת עזה, חופש הפעולה שניתן לישראל מצד ארה"ב ותמיכתה הבלתי מעורערת בה הובילו לתפיסה של "בעלות" על המלחמה מצד ביידן. וכל זאת, כשברקע גוברות קריאות הגינוי נגד ישראל, לצד לחצים להפסקת המלחמה, בין השאר נוכח הגידול שחל בהיקף הנפגעים הפלסטינים והחמרת המשבר ההומניטרי ברצועה. מבחינת וושינגטון, הפעלת "נשק התקפי" נגדה, תוך הגבלת או עצירת משלוחי הנשק אליה בעת הנוכחית, היא צעד לגיטימי ואף רצוי.
למרבה האירוניה, על אף ואולי בשל קרבתה לישראל והיותה בת־בריתה ההיסטורית – נשיא ארה"ב מעדיף להפעיל עליה לחץ כבד, ואף לנקוט נגדה מהלך קריטי שפוגע בביטחונה הלאומי ומעצים את האיום הקיומי הממשי עליה, ולוּ כדי להשיג הסכם היסטורי עם סעודיה. זאת, כפי שעולה מדיווחים עדכניים לגבי ההבנות שהושגו בין בכירים אמריקאים וסעודים בעניין ההסכם, תמורת סיום המלחמה בעזה והתחייבות להקמת מדינה פלסטינית. זהו שילוב בין מהלכים אסטרטגיים שכובלים את ישראל, וצפויים למצב אותה כ"סרבנית" אם לא תשתף פעולה.
בראייה אסטרטגית כוללת, ללא ספק מדובר ב"הליכה על חבל דק" ונקיטת מהלכים שנועדו להפחית את הביקורת על העמדה והמדיניות הפרו־ישראלית של ארה"ב, להציל את המוניטין שלה ולשפר את מעמדה הגיאופוליטי במזרח התיכון ובעולם, ובנוסף - לשפר את תדמיתו של ממשל ביידן בעיני סגמנטים שונים בציבור האמריקאי, כמו גם בקרב הציבור הפלסטיני, הערבי והמוסלמי.
בתוך כך, מתברר שמוכנותו להקריב את ביטחונה של ישראל ולהעדיף את המניעים הפוליטיים הצרים שלו – הם "מחיר" נמוך יחסית שהוא מוכן לשלם תמורת התועלת העצומה שתצמח לו ולארה"ב מהקפאת העברת הנשק ההתקפי. כ"רכבת הדוהרת אל הגיהינום", זהו מהלך מסוכן שצפוי להכריע את גורל המלחמה, ולהשפיע על עתיד ישראל והמזרח התיכון כולו.
הכותבת היא מומחית לגיאופוליטיקה, למשברים בינלאומיים ולטרור עולמי
[email protected]