זעקי ארץ אהובה. זעקי על שום שרשויות המדינה שלך מבזות אותך, לועגות לך, רומסות את ערכי היסוד שלך, בעוד את עומדת מבוישת, כמו חסרת אונים וכובשת את זעקתך.
בעיצומה של המלחמה: בחדשות 12 רוצים להפיל את הממשלה בכל מחיר | אריה אלדד
טקס הדלקת המשואות של מירי "המחוננת" רגב היה עלוב ומעליב | רון קופמן
הרב הראשי יצחק יוסף כופר בתרומת חללי צה”ל לביטחון המדינה. הוא פוגע בקדושת חייהם של אלה שנפלו בקרב ומתעלל ברגשות משפחות החטופים והמשפחות השכולות. הוא בפועל מחזיר את צאן מרעיתו לחשכת ימי הביניים ומסביר כי לא חיילי צה”ל הם אלה המביאים לנו את הניצחון. מי שכן עושה זאת הם דווקא אלה המשתמטים משירות הביטחון ולומדים תורה. הוא גם מעדיף נטישת המדינה על פני הגנה על המדינה הקדושה לו. את הגנת המדינה הוא משאיר לקדוש ברוך הוא. ומה עושה ועדת פרס ישראל? מעניקה תמיכה עקיפה בהגותו; ודווקא היום ודווקא עכשיו מגישה לו את פרס ישראל וזאת באישור בית המשפט הגבוה לצדק.
בישראל אנו סופרים כ־350 קורבנות המאבדים את חייהם מדי שנה בתאונות דרכים. השנה יותר. המשרד האמור להילחם בתופעה קטלנית זו הוא המשרד לביטחון לאומי באמצעות אגף התנועה במשטרה. אז מה עושה השר בן גביר האחראי על משרד זה? מעודד את נהגו לפרוץ אל צומת באור אדום ללא האטה וללא זהירות. מסכן את עצמו, את בתו ואת נהגו ואת הנוהגים בדרך. עבירה חמורה על פי הקוד הפלילי שלנו. ומערכת אכיפת החוק מגיבה ברפיסות ועליבות, והמדיה מדשדשת תוך טשטוש מהות העבירה וחומרתה. מותר להתפרע בדרכים על פי שיקול דעת אישי. כך אנו לוחמים היום בקטל בדרכים.
מי שהיה אחד האחראים המרכזיים בעיצוב האסון של ה־7 באוקטובר, הרמטכ”ל אביב כוכבי, מצא עוז להסביר היום לכולנו את אחת הסיבות. ההגנה על חייהם של תושבי עוטף עזה לא הייתה בסדר העדיפות הראשון של צה”ל. איראן הרחוקה היא שהוצבה שם, כך נערך הפיקוד הבכיר בצה”ל. כך מחבלי חמאס יכלו לטבוח ולהתעלל בתושבי ניר עוז במשך שעות מבלי שחייל צה”ל אחד הגיע לכפר ההריגה; וזאת לאחר שהמערכה הפיקודית תחתיו, בתבונתה המופלאה, פירקה את כיתות הכוננות מנשקן.
וכבר הגיע חג העצמאות וראש עיר נכבד היה סבור כי נכון וצריך לחגוג בעת הזו. וכשאם שבנה החטוף שבוי עדיין במחילות העפר של חמאס מבקשת למנוע את החגיגות הוא משיב לה כי החגיגות נועדו לחזק את רוח העם. ואין ספק שהוא צודק. חגיגות אלה בוודאי יחזקו את אדישות הציבור ושל עוד כמה שרים וחברי כנסת לסבל הנמשך של החטופים והיגון של המשפחות השכולות.
מוסדות המדינה כולם פשעו בתושבי עוטף עזה. הפקירו את חייהם בטמטום ובשטחיות צבאית. וכשעולה זעקת משפחות החטופים, והיא איומה וקורעת לב על שום שהן איבדו את האמון בממשלה שהפקירה את בני משפחתם, מה שנותר להן הוא לצאת ולהפגין. למחות. לפרוק את רגשי התסכול והכאב. לחוש כי לפחות אין הן יושבות באפס מעש. אז מה עושים מוסדות המדינה אשר הפקירו את חיי קרוביהן? שולחים כוחות משטרה להתעמת איתן בהפגנות. הודפים. רוכבים אל תוכם עם סוסים ומתיזים זרמי מים מול חרונם. ואף יש בינינו חמומי מוח, המוכנים מול קברות החללים, לזעום ולהתעמת עם המשפחות השכולות.
אכן, זעקי ארץ אהובה, על שום שלא ניתן לדעת כמה קלון ועלבונות עוד ישפכו עלייך אלה האמורים להגן עלייך ועד כמה תוכלי עוד לשאת.