בשבת לפני שבועיים הציעו לי שני חברים שלי להצטרף לטעימות יין ביקב קטן במושב שורש. “תהיי מוכנה ב־12", כתב לי אחד מהם, שניהם בני למעלה מ־60, אוהבים יין ותמיד יש להם סיפורים יפים לספר לי. הסתכלתי במפה, ראיתי שזה בדרך לירושלים. את הנסיעה לירושלים אני אוהבת לעשות לבדי, לא יודעת למה, בכל פעם שאני מגיעה לעליות, נחה עליי ההשראה, ואם אני מצרפת לזה שירי ארץ ישראל, פי כמה.
ידעתי שאם אגיע לבד כמות היין שאוכל לשתות תהיה מוגבלת, אבל זה הצדיק את הנסיעה. הגענו, הזמנו פלטת גבינות ולחמים טריים, ואז ישב איתנו בעל היקב, אבי יהודה. המראה שלו מזכיר משהו שורשי, שלא לכתוב תנ"כי - לו הייתם מבקשים ממני לתאר את משה רבנו, כך בדיוק הייתי מתארת אותו. עיניים קטנות, כמעט עצומות, חצי מדבריו נשמעים בבירור וחצי כמין תפילה, יש לו זקן ארוך ולבן והמון שיער על ראשו. אנחנו עומדים שם והוא מספר על היינות שמפיק, על הזנים ועל כך שלכל אחת מבנותיו יש יין על שמה.
הוא לא מרחיב יותר מדי על תהליך ההפקה, את זה הוא מסכם ב"יין צריך אהבה, זוגיות, תשוקה, טעם של חיים", ובזה אני מסתפקת. פעם אמר לי מישהו שזה לא משנה מה שווי היין ומה הבציר שלו, משנה עם מי שותים אותו. כן, זה משפט השמור לרומנטיקנים של החיים, אבל אימצתי אותו בהחלט (עם זאת, פעם הזמנתי בחור לארוחת ערב בביתי, והוא הביא איתו יין סופרים של 20 שקל. לא הייתה פגישה שנייה).
כך ישבנו, דיברנו, צחקנו, אכלנו, עד שלפתע כל תשומת הלב של אבי, בעל היקב, הופנתה כלפי זוג שהתיישב בדיוק לידנו. הוא ניגש אליהם, הם התחבקו ארוכות, לחש “מה שלומכם?", ובתוך רגע נחו על שולחנם גבינות, ירקות ודברים טעימים. אבי חזר אלינו. “הם איבדו את רועי, הבן שלהם, ב־7 באוקטובר. ייצרתי יין על שמו, תכף אתן להם לטעום". וכך היה, הוא חזר עם בקבוק, מזג להם לכוסות, והם שתו, הצטלמו, חייכו, וכל אותה העת ועל אף המימיקות שלעתים אמרו אחרת, עיניו של האב היו אדומות, כמו מבקשות להתפרץ ולבכות, ועיניה של האמא היו רחומות והביעו געגועים.
סמל רועי פרי, משהם, לחם בגדוד 13 בחטיבת גולני. בבוקר 7 באוקטובר נכנסו כמויות רבות של מחבלים אל הבסיס שבו שירת. יחד עם סרן דקל סוויסה ז"ל, המ"מ שלו, הכניס את כל שאר החיילים למיגוניות, ושניהם יצאו להילחם, לחפות ולגונן, רועי יכול היה גם הוא להיכנס למיגונית, אבל בחר שלא לעשות זאת, ושם, אחרי לחימה ממושכת, מצאו הוא ודקל את מותם. גם אני חיבקתי את הוריו באיזשהו שלב של הצהריים ההם, לא היה מה להגיד להם, ומה כבר לא שמעו? “אם תרצו, אשמח לכתוב עליו משהו", לחשתי ומיד נעתרו, הראו לי תמונות וסיפרו לי איך חגג שבוע קודם לכן את יום הולדתו וכמה מתנות קנתה לו חברתו.
רגע לפני שיצאתי הביתה שתיתי המון מים וקפה, רק ליתר ביטחון. נסעתי במורדות המושב עד שיצאתי אל הכביש הראשי. פתאום נדלקה נורה ברכב וסימנה שבאחד הגלגלים אין אוויר, גם שלושה ימים לפני כן היא נדלקה ומילאתי אוויר, אז מה קרה פתאום?
עוד 10 דקות חולפות, וההגה מושך את הרכב שמאלה, ושם, באמצע כביש 1 לכיוון מערב, חטפתי את הפנצ'ר הראשון בחיי ונסעתי על השול הצר כל כך, עד שראיתי מאזדה סגולה שגם עצרה ועצרתי על ידה. יצאתי מהרכב, משאית כמעט העיפה אותי עד בת ים, אבל ברגע האחרון זזתי. התקשרתי לגרוש שלי, אין מה לעשות, עד שאמצא לי אהבה טובה הוא האיש הטכני שלי. “אני מחפש לך מחלץ, עמותת ידידים לא עונים לי", אמר. דלתות המאזדה נפתחו, ומהן יצאה אישה לבושה בכפתן וחיג'אב, אחריה יצאו שלושה מילדיה וכולם הביטו בי.
בואו נודה באמת, אל תקראו לי גזענית אבל זה מה שזה, ברגע הראשון פחדתי, אפילו חשבתי מי ייקח את גפן לגן מחר, מה היא תזכור ממני, ומה יהיה עם כל השניצלים שהפשרתי לפני שיצאתי. לא היה לי עוד רגע לחשוב, כי ניגשה אליי האישה, בערך בגילה של אמי, ובידה כוס מיץ תות־בננה. קחי, “אשרבי" (תשתי), אמרה לי. השמש קפחה והזעתי, שתיתי הכל בלגימה אחת. “שוקראן", אמרתי לה, והיא חייכה. הבן שלה ניגש אליי בחשש, בערך בן 20. הוא ראה את הפנצ'ר, הגלגל היה הרוס וחתוך לגמרי.
בלי מילים פתח לי את תא המטען, הוציא משם ספרים שלי, עגלה של גפן, צעצועים וכמה דגלי ישראל שקניתי כדי לתלות (אין, מישהו למעלה כותב לי פרודיה על החיים). אחר כך הרים איזה דיקט נסתר כזה והפלא ופלא, מה היה מתחתיו? גלגל. משהו שבחיים לא הייתי מגלה בעצמי. לאחר מכן שלף ג'ק מתא המטען שלו וניסה לפרק את הגלגל.
הוא הזיע, התלכלך וגם די סיכן את עצמו, התביישתי לתת לו לעשות את זה, בפרט כשגם הרכב שלו תקוע, רציתי לגמול איכשהו, אבל ידעתי שאם אציע כסף אביך אותו. “תתקשרי למשטרה", כתב לי הגרוש שלי, “אם השול צר, הם צריכים לחסום את הנתיב". ובאמת, אחרי 4 דקות הגיעה המשטרה. מהניידת יצאו שני שוטרים מתנדבים, קרלוס נמרובסקי וחיים ארב (הבטחתי לחיים שאציין את שמותיהם, וקרלוס חייך בביישנות).
שני ידידים שלי כבר היו בדרך לעזור לי, אבל לא היה צורך, הם חסמו במהירות את הכביש ועזרו למונאר, הבחור ההוא ממזרח ירושלים, שעזר לי, להחליף את הגלגל. אחרי שעה ואלף בדיחות קרש (“תגידו, יש מצב שאתם באים לתקן לי גם בבית כמה דברים?") נכנסתי לרכב ונסעתי למוסך.
בשש בערב הגעתי סוף־סוף לגור. התגעגעתי כל כך לגפן, היא רצה אליי וסיפרה לי שהם היו בבריכה ושאבא הכין לה קוסקוס. “לא אני הכנתי לה", תיקן אותה, “אחת שמאוהבת בי הכינה לה", קרץ. “הייתי עושה לך סצינת קנאה, אבל אני גמורה מעייפות", אמרתי לו. גפן נישקה אותו ונכנסנו לרכב. “היא גם יודעת לגהץ", הוא צעק מהשער וצחקתי.
אמבטיה, שיר ערש לגפן, היא נרדמת ומגיעה הבייביסיטר, ושוב אני ברכב, הפעם להרצאה בהרצליה. בחור אחד, זה שהזמין את ההרצאה, שולף נייר עיתון מהכיס שלו ומצטט קטע עצוב שכתבתי לפני כמה שבועות כאן ב"מעריב". במהלך ההרצאה אני מצחיקה אותם מאוד וגם מרגשת, אבל יותר מצחיקה, היה אסור לי לסיים את היום הזה בעצב. “אני לא מאמין לך", הוא ניגש אליי בסוף ואומר לי. “מאמין למה?", אני מסתקרנת. “את הרי עצובה, אז איך את מצחיקה?".
“אני לא עצובה תמיד", משיבה לו ואורזת את ספריי. “אני לא מאמין שאת שמחה", הוא קובע בשביל שנינו, ואנחנו נפרדים יפה. אני נכנסת אל הרכב, מפעילה את המזגן ויוצאת הביתה. חוץ מכמה גבינות לא אכלתי כלום היום, הבטן מקרקרת לי, אבל אסור לי לעצור ולקנות, אני בצום, למחרת אמורה להיות לי הבדיקה האחרונה שתשים מאחוריי את כל הסאגה של החודשים האחרונים, אחריה אהיה שמחה, או שלא - כי זה יוצא בדיוק על ערב יום הזיכרון. אז בעצמאות בטוח אהיה שמחה, כי רועי לא נפל כדי שאהיה עצובה. לא הוא וגם לא דקל. ואכן הייתי.