תושב הר הזיתים סיפר לי על גל השקעות חדש בקרב חבריו הערבים: קניית אדמות במצרים. “זול זול זול", הוא אמר. “מצאתי מישהו עני שיש לו אוהל והוא שומר לי על האדמה. אני נותן לו פי שניים ממה שהוא מרוויח בדרך כלל בחודש. במקום 250 שקל בלירות מצריות, הוא מקבל ממני 500".
אביה של התצפיתנית שנרצחה בנחל עוז: "ביבי צריך ללכת הביתה, נקודה"
הפתעה? האזהרה החמורה שקיבל גלנט כשמונה חדשים לפני המלחמה | יצחק בריק
יחסי האמון נבנו אחרי כמה ביקורים שם. “אמרתי לו: ‘אני פלסטיני', והוא ישר נהיה חבר". באותה נשימה האיש מהר הזיתים ציין שילדיו לומדים באוניברסיטה. אחד רפואה ואחת מחשבים. הנחתי שהוא מתכוון לביר זית או לירדן, אבל לא, הם לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים.
על ההעדפה המתקנת באקדמיה שבמסגרתה תקנים מועברים מיהודים לערבים, אני לומדת לאחרונה יותר ויותר.
אני מסתכלת על החברות והחברים שלי, שנאלצים לממן את לימודי בניהם ובנותיהן המוצלחים בחו"ל ולמשכן את הלבלב שלהם: 600 אלף שקלים ללימודי רפואה בהונגריה למשל, כי חסרות להם 20 נקודות בפסיכומטרי בשעה שתנאי הקבלה לסטודנט ערבי נמוכים הרבה יותר.
מצד נוסף, הציבור החרדי. מה כבר יש להוסיף על מה שאמר רב אחד, הנושא משרה רשמית מטעם המדינה (לא חיילי צה"ל הם אלו שמנעו את פגיעת הטילים אלא תפילותיהם של בני הישיבות), על מה שאמרה אשת שר מכהן שהורשע בעבר (תתפללו לאלוהים) ועל שאלתו של שר שיכון אחד בתגובה לשאלה כיצד בדעתו לפעול בעקבות האסון המתגלגל באוקטובר (“הפקת לקחים או חשבון נפש על מה?").
כאילו הם באים לומר לנו: כל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו. אתם תקריבו את חייכם ואת חיי ילדיכם, ואנחנו נתפלל בשביל עצמנו שהמלחמה שלכם תצליח. ואם אלו לא מספיקים, כאלף עדות הן הישיבות השוממות ברחבי עירי ירושלים. אני חולפת על פניהן, מדי פעם נעצרת כדי להציץ פנימה ויודעת שכולנו משלמים מכיסנו עבור הרעיון שמישהו ילמד בהן. אני רוצה לשאול איזה מין סידור מוזר זה ומדוע התרגלנו לכך, אבל אין לי את מי לשאול.
כירושלמית, מאז ומעולם היה לי ברור שחיים יחד: יהודים חרדים, מסורתיים וחילונים, ערבים ונוצרים. איכשהו עם ההבנה הזו הגיעה גם ההכנעה: התנאי לחיים משותפים הוא שצד אחד יהיה מחויב לממן את החיים הללו יחד.
קנטונים יהודים וקנטונים ערבים. מיני־מדינות עם שלטון עצמאי מקומי, עם חוקה, פרלמנט, ממשלה ובתי משפט משלהן. זו הייתה התוכנית שהציע העיתון הבריטי “האקונומיסט" בשנת 1944 לחלוקת ארץ ישראל כמו בדגם השוויצרי. עניינים מסוימים יהיו שמורים לממשלה מרכזית שמושבה יהיה בירושלים, וגם היא תהיה קנטון בפני עצמה, תחת פיקוחה של הממשלה הפדרלית של סוריה רבתי. לא פחות.
כבר אז היו שחייכו וחשדו שאולי אלה חלומות בהקיץ של נציגי ממלכה שמקפידה לממש את זכותה הידועה להאפי אוור סביב השעון, אבל תוכנית קנטונים בארץ ישראל חזרה על עצמה בצורות שונות. עכשיו, עם נטישת הגליל והגולן על ידי הממשלה הנוכחית וההצהרה של משה דוידוביץ, יו"ר פורום קו העימות וראש המועצה האזורית מטה אשר, על יציאה לדרך עצמאית שאינה תלויה בחסדי המדינה שממילא שכחה אותם, קשה שלא להיזכר בכך.
שלוש שנים לאחר “האקונומיסט", בא האו"ם עם הצעה משלו לחלוקת ארץ ישראל לשבעה קנטונים יהודיים ושבעה ערביים: היהודיים - מצפון לצפת, טבריה, החבל הדרומי־מערבי בשטח בית שאן, שפלת הים מחיפה ליפו (בלי החבל הדרומי של יפו), השטח שמדרום לחברון, דרום בית שאן וצפון ים המלח, וכל הנגב. הערביים - שכם, חברון, רמאללה, יפו וחלקים מצפת ובית שאן. בראש תעמוד ממשלה פדרלית זמנית שתמונה על ידי האו"ם לתקופה של עשר שנים.
לפי התוכנית הזו, הבריטים, ששלטו אז בארץ, יצטרכו לעזוב, ליהודים תינתן סמכות מלאה על העלייה, על הבריאות, על החינוך, על ההשכלה, על הפיקוח על הקרקעות. המסחר, הביטחון, המים ועוד - אלו יהיו בידי כוח השיפוט של הממשלה הפדרלית שהקים האו"ם. כעבור עשר שנים ייערך משאל עם בכל אחד מהקנטונים כדי להכריע אם להמשיך כך או שאולי לעבור לתוכנית של מדינה יהודית ומדינה ערבית.
ב־1978 שוב עלה הרעיון, הפעם על ידי ח"כ אסף יגורי מד"ש. אבל למען ההגינות ההיסטורית, מי שהקדים את כולם היה איתמר בן אב"י. מ־1908 פרסם בעשרות עיתונים בארצות ובשפות שונות את הרעיון וכינס אותם בקובץ תחת השם “יהודה מיידית או קנטונים וערים אחיות".
לאלו שהזדעקו על הוויתור על פיסות ארץ, כתב: “בינתיים אל־נא נרקיע אל העבים. טובה ציפור ביד משתיים על הגג, וככל העמים עלינו לשאוף במלחמתנו לשיפוץ מולדתנו הקדמונית בכל יפעתה וגדולה", ולמי שהרגיז אותם הרעיון שלא תהיה תנועה חופשית בין המקומות, ענה משהו בסגנון: “אפשר לחשוב כמה מכם הולכים לעשות שופינג בשכם".
אני חוזרת לדבריו של משה דוידוביץ. ובעצם, מדוע לא קנטונים? הרי תושבי הצפון עובדים קשה מאוד על תשלום מסים מופרזים שנועדו לממן אחרים, בשעה שיש להם כל הניסיון, הכישורים, הרצון והחריצות לפרנס את עצמם בלי נוגש על הראש. הם יכולים לאבטח את עצמם.
כיתת הכוננות של מטולה, למשל, שמורכבת מאזרחים שאוהבים את הבית שלהם ומסרבים לוותר עליו גם כשהוא מסתמן כעיי חורבות, מתגלה כמיליציה אמיצה מאוד שאפשר לסמוך עליה. הרי כאשר תושבי הצפון התריעו בשני העשורים האחרונים בפני הממשלות השונות על כך שיש להם רעשים מתחת לאדמה, רעשים שהתגלו כחפירת רשת מנהרות של חיזבאללה, נפנפו אותם. חשבו שהם מגזימים.
ושירותי בריאות? אלו בכלל התגלו כדבר שמשעמם את ההנהגה. אז אם זו ההנהגה ואלו פניה, אולי הגיע הזמן לעבור לניהול עצמי. אוטונומיות בדרום, בצפון, בערי המרכז וכמובן בירושלים, כי הגב כבר כואב, וכידוע, גם חמור משא לפעמים כורע תחת הנטל.
ומה עם ההנהגה? עד שיגיע היום שבו תשלם על ההרס והחורבן, שתקים לעצמה קנטון משלה. נראה אותה אז מסתדרת בלעדינו. במצב המנהיגותי הנוכחי כבר עדיפה חלוקה שתשאיר מעט תקווה לימים אחרים. ימים של בחירה בהנהגה שעובדת למען הציבור, ראויה לו, אוהבת אותו ומעריכה את ערך ה"ביחד".
