בין הפגנה, למריבה, להדלפה ולסערה כזו או אחרת בכוס מים, ממשלת ישראל עומדת למצוא עצמה בימים אלה בפני החלטה גורלית. בפרשת הדרכים המשתרעת בין מלחמה גדולה לשלום גדול אף הוא - רצוי שכל חיטוט במאורעות העבר הקרוב יתבצע שלא תוך פזילה למלחמות הווה ועתיד פנימיות, כנהוג במקומותינו.
דן מרגלית: "עד הרגע האחרון, ביבי לא ידע באמת מי זה סינוואר"
הרבה יותר חשוב להכין את עצמנו ביסודיות לאפשרות המיוחלת של מו"מ הרה גורל שבו נרצה לעצב פתרון עמיד לסכסוך בן 150 שנה, שיחייב הרבה יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. פתרון שבו סביר להניח כי נמצא את עצמנו, כך או אחרת, בעימות לא קל עם עולם עייף וטרוד בענייניו, המייחל לסמן v ולרוץ הלאה, כאשר מבחינתנו, לעומת זאת, מדובר בשרידותנו וקיומנו.
ממשלות ישראל, כשניצבו בעבר בפני החלטות קשות וגורליות - כשלו לא פעם במו"מ. הן לא הצליחו להתעקש על הנקודות החשובות, ועל השרלטנות שלהן שילמה מדינת ישראל מחיר כבד. דווקא אהוד א' ואהוד ב', החשופים בצדק לביקורת חריפה על התנהלותם בחזית הלבנונית, הצליחו לחמוק, איכשהו, עמוק בזמן פציעות, מהסכמים אסוניים בארץ ישראל המערבית.
אהוד אולמרט וציפי לבני הסכימו אומנם לניסוחים מבישים באנאפוליס. אך בסופו של דבר לא נחתם הסכם עם אבו מאזן. אהוד ברק הסתחבק עם ערפאת בכניסה לקמפ דיוויד, והציע שם הסכמות אובדניות למדינת ישראל, שעליהן הוסיף יחד עם שלמה בן עמי ויתורים הזויים עוד יותר בטאבה, שבוע לפני בחירות בישראל. אבל בסופו של דבר, לא רק שלא נחתם הסכם, אלא שברק התגאה בכך שהוא הצליח יותר מכל מנהיג ישראלי לפניו לחשוף את פרצופו האמיתי של יאסר ערפאת, כמי שיעדו אינו שלום אלא השמדת ישראל.
לעומת זאת, יצחק רבין, שהחמיץ פנים לערפאת בכל מאודו ולחץ את ידו בתיעוב מופגן, הוא זה שהוריד אותו מחבל התלייה הפוליטי שעליו התנדנד ראש אש"ף לאחר התייצבותו לצד סדאם חוסיין במלחמת עיראק הראשונה. רבין חתם איתו על הסכמי אוסלו והעניק לו רהביליטציה - ופרס נובל שערורייתי. ל־40 אלף מחבליו הוא העניק תעודת כניסה לארץ ישראל, תמורת הסכם שאפילו הרמטכ"ל שלו אהוד ברק התנגד לו וכינה אותו גבינה שוויצרית שיש בה יותר חורים מגבינה.
המטבח של פרס
אם היסטוריונים צופי עבר (ולא ועדה משפטו־פוליטית הצופה פני הווה ועתיד) יחקרו את מדרג האחריות ל־7 באוקטובר, יגיעו לשותפי אשמה משניים רבים. אחד מהם הוא גם בנימין נתניהו. לא בגלל מחדלי שמחת תורה, שבהם לא היו לו חלק ונחלה, ולא בגלל הבדיה המדומיינת בדבר תמיכתו בחמאס, אלא בשל עסקת שליט, הסכם חברון והסכם וואי, ובגלל אי־התייצבותו הנחרצת נגד שרון בעניין ההתנתקות.
אבל האשם העיקרי באסון היה האיש שפחד מההסכמי אוסלו. הם עוררו בו גועל, אך הוא נגרר אליהם, למרבה הפרדוקס, בדיוק בשל שיקולים מהסוג שבו מאשים השמאל בימים אלו את נתניהו, שלא בצדק. היו אלה שיקולים פנים־מפלגתיים שבגינם הרשה רבין לשמעון פרס לגרור אותו להסכם שפרס ואנשיו בישלו ושרבין חשש ממנו - אבל מהדחה משפילה מידי פרס הוא חשש יותר. והדברים נאמרים לא כניתוח בדיעבד אלא על סמך מידע מהימן שזרם ליודעי דבר לקראת התרחשות הדברים, ושהתאמת בזמן אמת.
שר החוץ פרס משל באותה עת בכיפה ובעיקר בממשלה. בניגוד לנאום הרהב של רבין בחגיגת ניצחון העבודה בבחירות 92', היה זה דווקא פרס שעד מהרה גם הוביל, גם ניווט, גם קבע, גם ניהל, ובעיקר בישל את ההסכם באוסלו מאחורי גבו של האוחז בתואר ראש הממשלה. פרס העביר לרבין מסר חד וברור: המפלגה רוצה את ההסכם הזה, והיא רוצה אותי בראש. אבל אם תקבל את דין התנועה, אתה תוביל את המהלך אף שלא היית שותף לבישולו וקידומו. אתה הראש, ואם תרצה - ההישג הוא שלך. אבל אם לאו, המפלגה תיאלץ להזיז אותך כדי לממש את משאלת לבה לקחת סיכונים למען השלום. כך כהגדרתו, כמובן.
נשאלת השאלה מדוע לא להפנות אצבע מאשימה נגד מחולל ההסכם במקום נגד בן הערובה שלו. הסיבה היא שפרס לא ביקש מרבין להוביל את המהלך מתוך אלטרואיזם או פרץ נדיבות פוליטית לא אופייני. אלא משום שפרס, חובב הגשמת הפנטזיות, האמין במהלך בכל לבו, ולכן היה מוכן לוותר על עיקר תהילתו האישית כדי להגדיל את סיכויי מימושו. מה שרבין לא הפנים הוא שפרס לא יכול היה להעביר את המהלך בלי המטרייה הציבורית של רבין, שלו הציבור האמין ובו בטח.
מה שמוביל להסבר מדוע פרס חף מהאשמה העיקרית להסכמי אוסלו האסוניים: הייתה לו אמונה אמיתית בדרך. אינך יכול לבוא חשבון מרחיק לכת עם מנהיג שהוביל בדרך שהאמין באמת ובתמים שהיא הדרך המשרתת את טובת העם והמדינה, גם אם טעה. הטענה כלפי רבין אינה רק שנגרר למהלך שלא האמין בו כדי לשרוד בצמרת, אלא שהוא היה זה שרק בכוחו ניתן היה להעביר בציבור את עצם קיומו של המהלך שהוא עצמו חשש ממנו כאמור, ובתוך תוכו מעולם לא האמין בו באמת.
הערוגות של 7 באוקטובר
מעבר להזיה שבבסיס התזה, שעליה התבסס הרעיון המופרך, שכפיית ערפאת ו־40 אלף מרצחיו על האוכלוסייה הפלסטינית בעזה וביהודה ושומרון תוליד השלמה עם המדינה היהודית - המחדל הגדול של אוסלו היה הוויתור על המאבק בשנאה של הפלסטינים ליהודים, שהיא תולדת ההסתה במסגדים ובמערכת החינוך. זאת באמצעות יצירת מנגנונים שיעודדו סובלנות הדדית שתקהה את משקעי העבר.
בניגוד לרושם שנוצר עם השנים, לא מדובר בהזנחה אלא במשהו חמור בהרבה. קברניטי אוסלו לא הביאו לתודעת הציבור כי הייתה גם הייתה דרישה ישראלית מפורשת לטפל במערכת החינוך הפלסטינית, המטעינה את התלמידים במנות רעילות של שנאת יהודים, שיחד עם ההסתה במסגדים הולידה לבסוף את האכזריות החולנית של הנוח'בות. הסיבה שהנושא הורחק בזמנו בכוונת מכוון מהכותרות הייתה שהפלסטינים, חרף הקמת ועדה משותפת לעיסוק בנושא, עשו כל שביכולתם לחבל בעבודתה.
ניתן להניח שלו הציבור היה מודע לכך, הוא היה מתנגד ביתר עוצמה להסכמים האסוניים האלה. הוא לא היה מתעלם מכך שבעוד משרד החוץ הכין תוכניות יצירתיות לפיוס וכיבוד תרבות הזולת כדי להקהות את משקעי השנאה, התמקדו הפלסטינים בהתחמקות ובהתנגדות לכל ההצעות הישראליות לקידום שכנות טובה המבוססת על כבוד הדדי.
מידע בולט ונרחב בדבר ההתנגדות להפסקת הדמוניזציה, החינוך הרעיל, דרשות השטנה וההסתה, שכולן מתועלות לשנאת ישראל והיהודים, היה משכנע את הציבור באופן חד־משמעי שאכן מדובר בתוכנית הונאה, ושנכון יהיה לרדת מהרעיון הנואל שהעט של ערפאת שיחתום על ההסכם ישנה בהבל דיו את המציאות במזרח התיכון. כל זאת, כאשר הסרט הנע לייצור רוצחי המחר פועל ללא לאות.
במציאות, הוועדה המשותפת שהוקמה על פי דרישת ישראל, שבראשה עמדו מנכ"ל משרד החוץ איתן בן צור וסופיאן אבו זיידה, כונסה לאחר אין־ספור התחמקויות פעם אחת בלבד - ואבו זיידה לא התייצב, אלא שלח את עוזריו. בסופו של דבר התוודה אבו זיידה באוזני בן צור כי לפלסטינים אין עניין בוועדה. להפך. ההנהגה עצמה עסקה בהסתה. רעייתו של ערפאת בכבודה ובעצמה הפיצה את עלילת הדם הקלאסית בדבר הרעלת מקורות המים.
הפעם, אם יתנהל מו"מ עם סעודיה שבו תידון גם הסוגיה הפלסטינית, אסור לחזור על הזנחתו הרת הגורל של נושא החינוך בהסכמי אוסלו, שהייתה לא פחות מרשלנות פושעת במרעה. היא הולידה דור מוסת שטוף שנאה לישראל, בהכוונתה של מערכת חינוכית ופוליטית שממריצה טרור ורצח יהודים ושהפכה את הטרוריסטים לקדושים.
בניגוד לאוסלו, ראוי לעמוד על כך שהנושא הראשון בחשיבותו בשלום עם הליגה הערבית יהיה גיבוש סיפור משותף ומוסכם עבור ספרי הלימוד בישראל ובמדינות ערב, שיביא ליד ביטוי את העובדות ההיסטוריות ואת הנרטיב של שני הצדדים. הנושא השני יהא תוכנית מפורטת להוצאתה של ההסתה מחוץ לחוק בכל מדינות המרחב, תוך יצירת דה־לגיטימציה לכל סוגי האלימות או לעידודם.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד