אפשר לכנות את כיסוי המלחמה ב"ניו יורק טיימס" כמכעיס, מקומם או לא הגון, אבל האמת היא שהוא בעיקר שובר לב. עוד סיבה אחת מני רבות לכך שלבם של הישראלים נשבר שוב ושוב מאז 7 באוקטובר, ובמהלך המלחמה הזאת.
מ-7/10 ועד היום: כך נעלמה הביקורת על חמאס ב"ניו יורק טיימס" כמעט לחלוטין | לילך סיגן
ישראל אינה מובנת. קשה להכיל את גל האנטי שהתרומם מולנו כבר ב־7 באוקטובר, והגיע עד לצווי מעצר למנהיגים ישראלים בהאג. אנחנו זוכרים בדיוק מה קרה כאן לפני כמעט שמונה חודשים, ויודעים שגל השנאה לא התחיל עם הפעולות הישראליות בעזה. הוא התחיל עוד ביום שהתחולל כאן טבח מזעזע וחטיפה המונית, ומאז הלב שלנו נשבר בכל פעם עוד קצת.
בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הפערים העצומים בין רמת הביקורת שהופנתה לישראל בשבעת החודשים הראשונים של המלחמה ב"ניו יורק טיימס", לבין רמת הביקורת המועטה שהופנתה כלפי חמאס. פרסמתי גם את תמונת הראי: האמפתיה הגועשת כלפי הפלסטינים לעומת האמפתיה הזעומה כלפי הישראלים, כולל החטופים.
השבוע אתמקד בהיקף הסיקור שהוקדש לזוויות שונות של המלחמה, שגם הוא לקה בחוסר איזון לא הגיוני. לעתים התקיים סיקור כל כך אובססיבי של נושאים מסוימים – שהוא כבר ייצר מציאות חדשה במקום לשקף את זו שקיימת. לדוגמה: 172 כותרות עסקו במצב ההומניטרי בעזה, אבל אף אחת מהן לא ציינה שמחבלי חמאס משתלטים על משאיות הסיוע ובוזזים אותן.
בהשוואה לדאגה הרבה לפלסטינים – שבע כתבות בלבד התייחסו לנזק שנגרם ליישובים בצפון או למפונים הישראלים. אין ספק שהפלסטינים סובלים יותר, אבל האם זה מצדיק התייחסות כל כך שולית לסבלם של ישראלים, ברמת יחס של 24 ל־1?
כך מטופלים נושאים רבים: דיווח אינטנסיבי ורפטטיבי על מה שקורה לפלסטינים, ולצדו סימון וי קטן בכתבה או שתיים, אם בכלל, לגבי מה שקורה לישראלים. האם שבע כתבות מתוך 1,398, כשמרבית תשומת הלב מוקדשת למצבם של הפלסטינים, מאפשרות הבנה של שני הצדדים בלחימה?
פרט לשבע הכתבות על הנזק והמפונים, זכתה כל הלחימה בצפון לעוד 13 כתבות בסך הכל, שחלקן הוקדשו לדיווחים על הצד הלבנוני והסורי. המשמעות היא שהחזית בצפון כמעט לא קיבלה תשומת לב מערכתית. השבוע חצה מספר האזעקות בצפון את מספר האזעקות בדרום מ־7 באוקטובר, אבל נושאים רבים שישראלים חווים כבר חודשים ארוכים מוזערו בדיווח או הועלמו כליל.
אונס הוא לא דעה
האכזבה הגדולה ביותר מה"טיימס" היא בנושא האונס הברברי שהתרחש בישראל ביום הטבח. לרגע היה נדמה שזה שונה – ב־28 בדצמבר פרסם ה"טיימס" תחקיר מושקע, מסועף, מגובה ורחב על האונס הברוטלי שמרבית קורבנותיו נרצחו. אחרי התעלמות מבישה מצד העולם, לפתע הקורבנות האלה קיבלו קול. בתחקיר הוזכרו חלק מהעדויות שפורסמו כאן וזעזעו את החברה הישראלית עד היסוד.
ה"טיימס" לא היה הראשון שחשף את מקרי האונס, אבל הוא היה הראשון שפרסם תחקיר מעמיק בנושא, והתחקיר זכה להדים מקיר לקיר. החשיפה מוערכת ב־10 מיליון קוראים ובאלף אזכורים בכלי תקשורת אחרים. ביום הפרסום, העורך הראשי ג'ו קאהן שיגר לכל המערכת מייל שבו שיבח את התחקיר כ"ספינת הדגל" של סיקור המלחמה, ואת הצוות שביצע אותו והתנהל "ברגישות ובפירוט" עם נושא "רגיש ופוליטי כל כך". ספק אם הוא ידע כמה הוא צודק. די במהירות התברר שעבור רבים במערכת, אונס הוא לא פשע ברברי ופסול, אלא בכלל נושא פוליטי.
בסופו של דבר, נושא האונס הופיע בכותרות החשובות של ה"טיימס" שבע פעמים בלבד, אף שהיה אירוע מרכזי ומטלטל. ארבע מתוך שבע ההתייחסויות פורסמו במסגרת מאמרי דעה, ששלושה מהם נכתבו על ידי ברט סטיבנס, כותב הדעות הפרו־ישראלי היחיד של העיתון.
גם הסרט הדוקומנטרי של שריל סנדברג על מעשי האונס לא פורסם ככותרת חדשותית אלא רק במסגרת מאמר דעה, כאילו מקרי האונס הם בכלל עניין של דעה פרו־ישראלית. בכותרות החדשותיות נושא האונס הופיע פעם אחת בראיון החשוב והאמיץ עם השבויה לשעבר עמית סוסנה, ופעם נוספת בכותרת על דוח האו"ם שפורסם בתחילת מרץ. בזה סיקור האונס נגמר.
הפעם השביעית שבה הנושא הופיע כבר הייתה במסגרת כתבה שלכאורה סתרה את אחת העדויות שפורסמו בתחקיר. בדיווח המקורי העיד לוחם 669 שראה בבירור גופות של שתי נערות שנאנסו בקיבוץ בארי, אבל בכתבה השביעית דווח שהקיבוץ הודיע ששתי הנערות היחידות שגופותיהן נמצאו אחרי הטבח לא נאנסו. מעבר לכך לא הוזכר היום הכאוטי של 7 באוקטובר, או שסביר להניח שהלוחם ההלום לא לגמרי זכר אם ראה את הנערות בקיבוץ בארי או בנחל עוז או בקיבוץ אחר, שכן הוא נלחם במספר קיבוצים באותו יום, והגופות, כידוע, היו רבות.
משונה שהתחקיר עצמו לא נכלל בכותרות החשובות ביותר של היום, במסגרת הניוזלטרים של Today’s Headlines. זה לא ממש הגיוני, כי כל הכותרות העיקריות נכללות בניוזלטרים הללו, בוודאי כותרת שהתנוססה בראש העמוד הראשון.
הסבר אפשרי הוא שאחרי הסערה הגדולה שיצר התחקיר עם פרסומו, התועמלנים הפרו־פלסטינים נחרדו. הם חששו מפגיעה קשה בנרטיב שלהם, והתחילו לתקוף את ה"טיימס" על עצם פרסום התחקיר, קודם כל מבפנים. כמה עיתונאים ב"טיימס" טענו ל"פגמים מקצועיים", והדליפו אותם לאתרים רדיקליים שניסו לקעקע את העבודה העיתונאית בלינץ' דיגיטלי מתוזמר.
בהמשך, גויסו גם מרצים פרוגרסיביים לעיתונות, שפנו למערכת ה"טיימס" בבקשה לבדוק שוב את נכונות המאמר, בצעד תקדימי שמעולם לא ננקט בעבר על ידי מרצים לעיתונות לגבי מאמר אחד בלבד. אז למה דווקא כאן?
המאבק הפנימי במערכת ה"טיימס" בנוגע לתחקיר האונס סוקר בעשרות כלי תקשורת במשך חודשים. הוא לווה בחקירה פנימית במטרה למצוא את המדליפים, באיומים של ועד העובדים שטען שהחקירה הפנימית רודפת עיתונאים ממוצא "מזרח תיכוני", ולבסוף הסאגה כולה הושקטה והסתיימה בלא כלום. היחידה שנפגעה מהסערה היא הכתבת הישראלית שעבדה על התחקיר. במקור היא גויסה כדי לכסות את פשעי המין, אך פוטרה כשפורסם שהיא סימנה "לייק" לציוץ שתמך בישראל ב־7 באוקטובר. הפיטורים עברו בשקט, אף אחד לא חשב שזה שערורייתי או מקומם.
ב"טיימס" כנראה הבינו שבישראל אפשר לחבוט ללא חשש, אבל על מחבלים פלסטינים שאנסו נשים ישראליות עדיף לדבר במשורה, כי זה נושא "רגיש ופוליטי". לכתבת הישראלית שפוטרה כבר לא גויסה מחליפה.
הכוונה המקורית הייתה להגיש את התחקיר המפואר לפרס הפוליצר, אך בסופו של דבר הוגשו שבע כתבות אחרות, ששש מהן ביקרו את ישראל. ההנחה היא שה"טיימס" פשוט נכנע למתקפה הפרוגרסיבית – הוא לא רצה לסכן את הזכייה נוכח גל הביקורת המופקר נגד התחקיר הלכאורה "פוליטי". במקום להגיש אותו באומץ ובעמידה לצד האמת וחשיפתה, העיתון כנראה בחר להגיש כתבות שיותר יתאימו למקום שבו הפרס מוענק – בית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה.
המעטה בעוצמת ליל הכטב"מים
הנה דוגמה למקרה יחיד שקיבל את אותו היקף כיסוי שקיבלו פשעי האונס ב־7 באוקטובר: ירי בשלושה סטודנטים ממוצא פלסטיני בוורמונט. המקרה הזה, שלא ברור אם היה בכלל פשע שנאה ספציפי נגד פלסטינים, סוקר מכל כיוון אפשרי, אף שאינו משקף תופעה. רואיינו שכנים וקרובי משפחה, נערך מעקב צמוד אחר כל התפתחות בחקירה, והכל במסגרת הכותרות החשובות ביותר של היום.
ה"טיימס" משתדל שלא להשתמש במילים טעונות או קשות, אבל גם כאן אין פרופורציות. המילה "אונס" הופיעה בשלוש כותרות בלבד מתוך 1,398 מתחילת המלחמה. לעומתה, המילה "רצח עם" (genocide) הופיעה 22 פעמים בהקשר של ישראל (ופעם נוספת בהקשר של יהודים בהפגנות בקמפוסים). המילה "הרעבה" הופיעה 13 פעמים, והמילה "רעב" (famine) הופיעה 17 פעמים נוספות. העניין הוא שהאונס באמת קרה, ואילו הרעבה ורצח עם הם בגדר האשמות לא מבוססות. אז מדוע הן לא מוגדרות כפוליטיות?
מתוך כלל האירועים הקולקטיביים שעברנו כישראלים, הצורה שבה דווחה התקיפה האיראנית ב־14 באפריל הייתה הכי שוברת לב מכולן. לאירוע המטלטל הזה הוקדשו 15 כותרות, אך רק שלוש מהן עסקו בתיאור הלילה ההוא, והן היו מנוסחות בלקוניות כאילו מדובר במופע אורקולי. באף אחת מהן לא הוזכר מספר הטילים והכטב"מים, ואף אחת מהן לא שיקפה את הדרמה של המתקפה שהכניסה מדינה שלמה לחרדה דיסטופית.
שאר הכותרות עסקו בניתוח קר, צבאי או מדיני או גלובלי, באיזון בין "שני הצדדים", ובהמלצות כאלה ואחרות לגבי הדרך המרוסנת שבה ישראל צריכה או לא צריכה להגיב. הכותרת האמפתית היחידה התייחסה לילדה בת ה־7 מהפזורה הבדואית שנפגעה פיזית במתקפה. חמש כותרות נוספות הוקדשו לתיאור תגובת הנגד הישראלית.
רק לשם השוואה, 12 כותרות דרמטיות וטעונות הוקדשו למקרה המצער של הפגיעה בשיירת ארגון הסיוע World Central Kitchen, וחלקן השתלחו בישראל כאילו הדבר נעשה בכוונה. אבל מאות טילים בליסטיים וכטב"מים במתקפה תקדימית של מדינה שהצהירה שבכוונתה להשמיד את ישראל, הוציאו הרבה פחות רגש או תיאורים גרפיים, והצריכו פחות או יותר את אותו היקף סיקור, לדעת העורכים.
החדשות יותר מוטות מהדעות
באופן מפתיע, דווקא ההטיה בעמודי הדעות הייתה פחות חריפה מההטיה בדיווח החדשותי. מתוך 240 מאמרי דעה שנבחרו כחלק מהכותרות החשובות ביותר במהלך המלחמה, 72 ביקרו את ישראל לבדה (30% מהמאמרים) ו־23 ביקרו רק את חמאס (9.6%). אבל מתוך 1,158 כתבות שאינן אמורות להוות דעה אלא דיווח מאוזן, 49.1% היו ביקורתיות כלפי ישראל לבדה, בעוד הדעות הביקורתיות כלפי חמאס הצטמצמו ל־5.3%.
הביקורת כלפי איראן, חמאס, חיזבאללה והחות'ים גם יחד הופיעה ב־10.6% מהדיווחים בלבד. קטאר, אגב, שתורמת מיליארדים לאוניברסיטאות העילית, הוזכרה בטון ביקורתי בכותרת אחת בלבד מתוך 204 כותרות שעסקו בהפגנות בקמפוסים. ומדהים ככל שזה יישמע, לא היה ב"טיימס" אפילו מאמר דעה אחד במהלך המלחמה שביקר את חיזבאללה.
בנימה אישית, זה עצוב עד כדי שובר לב. עצוב כישראלית, עצוב גם כעיתונאית. כי כשה"ניו יורק טיימס" עושה עיתונות כזאת, הוא נותן את הטון לעיתונות כולה. הוא מכשיר את תעשיית הפרופגנדה בתחפושת של עיתונות, הקרויה גם "עיתונות דעה". זה לא טוב לישראל, אבל זה גם ממש לא טוב לדמוקרטיה.
השורה התחתונה היא שישראל קיבלה ביקורת פרועה וחסרת פרופורציה, בעוד חמאס ואיראן קיבלו ביקורת בהיקף מאוד מצומצם. משהו בחוסר האיזון בדיווחים האלה הוא מעוות ומסוכן לא רק לישראל, אלא גם לערכים האמריקאיים. קשה שלא לראות שהסאבטקסט מתיישר עם חוסר הפרופורציות באוניברסיטאות העילית, בכלי התקשורת, ועכשיו גם בהאג.
מתודולוגיה
הכתבות נאספו מדי יום מניוזלטר של ה"ניו יורק טיימס" בשם Today’s Headlines, שמרכז את הכותרות החשובות ביותר של היום החולף (כ־50 מדי יום). בסך הכל נאספו 1,398 כתבות מ־7.10.23 עד 7.5.24. כל כתבה קודדה על ידי שני פרמטרים: ביקורת ואמפתיה. האם הובעה בכותרת אמפתיה כלפי אדם או קבוצה, והאם הובעה ביקורת כלפי אדם או ישות מסוימים. כתבות שלא הובעה בהן ביקורת או אמפתיה, קודדו ב־0.
מהניו יורק טיימס נמסר בתגובה: "ברגעים כאלה, לדיווח העצמאי שלנו יש משמעות גדולה. הניו יורק טיימס השקיע יותר מכל עיתון אמריקני אחר כדי לעזור לקוראים להבין את המורכבויות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשור האחרון. יש לנו חלק מהעיתונאים, הצלמים והפרשנים המנוסים ביותר בעולם, שנמצאים בשטח כדי לוודא שהדיווח לגבי מתקפת הטרור על ישראל ב-7 באוקטובר והמלחמה הנמשכת בין ישראל לעזה תהיה משופעת בניואנסים, קונטקסט ומקצועיות. לגבי התחקיר מה-28 בדצמבר, אנו בטוחים בדיוק של הדיווח שלנו וממשיכים לדווח על הנושא של אלימות מינית במהלך הסכסוך".
איסוף החומר: עידו שפירא, קלי גליי. ניתוח המאמרים: אפרת צרי. אינפוגרפיקה: שירלי רחל רוכמן