במובן מסוים היה משהו עצוב, אפילו טראגי, באוויר, באותו אחר הצהריים בבית העלמין קרית שאול בהלוויה של דודתי יעל דיין. בשני ספסלים שעליהם ישבו זה לצד זה זהבה גלאון, נעמי חזן, מוסי רז, יוסי ביילין ומרב מיכאלי, יכולת להקיף את כל מה שמכונה ״זכויות אדם״ במדינת ישראל. אולם על פי הסקרים הנוכחיים, כל אלו ביחד שווים 0 מנדטים. אחד־אחד הגיעו להלוויה אבירי השמאל הישן והצטופפו להם בכמה ספסלים. כל אחד מהם מפעל חיים אך אפס כוח בפועל בימינו אלו. אם היינו בשנות ה־90, זה היה מופע ראווה, מפגן כוח, אולם אנחנו בתקופה אחרת, ועגמומיות מסוימת הורגשה באוויר. לא יכולת שלא להביט במסדר האבירים הזה ולחשוב על כך שאתה צופה בשקיעתה של ספינת הליברליזם, שהייתה ספינת השעשועים והפאר בשנות ה־90.
כיבוש ציר פילדלפי הוא אוצר, אבל עכשיו נחשפת הבעיה הגדולה
אינטרס של ישראל? "לא מסתכלים נכון על המחיר של עסקת חטופים"
דודתי יעל דיין הייתה אישה ייחודית. אמיצה, וגם קשוחה וקשיחה. כבר שמעתי כמה פעמים מכל מיני אנשים תיאוריות על כך שיש שני קווי אישיות בשושלת דיין. האחד הוא הקו הרך והרגשי (אליו משתייכים אבי, אסי, וסבתי רות), והשני הוא הקו הנוקשה והריאלי יותר - אליו משתייך סבי משה דיין. יעל ללא ספק השתייכה לקו היותר נוקשה. היא גם הייתה ילדתו האהובה של סבי, שמצא איתה שפה משותפת. שניהם היו עשויים מאותו חומר עמיד וקשיח, שלא מתכופף בקלות.
הישגיה בשדה הקרב של זכויות קהילת הלהט״ב וזכויות נשים הם ללא ספק פורצי דרך ומעוררי התפעלות. יעל ידעה להזיז דברים, לגרום להם לקרות, היא ידעה גם להיות חוצפנית כשצריך.
לא היינו קרובים במיוחד היא ואני. לא חלקנו סודות ולא התלוצצנו יחד (חוץ מאולי פעם־פעמיים). היא הייתה מדודה, מדויקת ומאופקת. ההפך מאבי, אחיה הקטן, שהיה מפוזר, פרוע וחסר גבולות. אני השתייכתי למחנה של אבי ועסקתי, כמוהו, באומנות ההרס העצמי. יעל עסקה בבנייה, ואנחנו עסקנו בפירוק. שתי אסכולות, ז׳אנרים שונים. אבל בזמן שאני הורס את עצמי, ראיתי אותה מבעד למסך במהדורות החדשות וקראתי בכותרות העיתונים על הצלחותיה של דודתי בשדה הקרב על זכויות נשים, להט״ב ואפילו מה שמכונה ״השלום״.
כל ההצלחות וההישגים האלו התכנסו למילה אחת - ״מורשת״, שיעל השאירה אחריה כשנפטרה. לא לכל אחד יש מורשת להשאיר. צריך לעבוד קשה כדי שתהיה לך מורשת שתישאר אחריך. יעל דיין ידעה לעבוד קשה, להילחם בשיניים על הדברים שהאמינה בהם, ובכלל, הייתה מודל של ח״כ שכבר לא ממש קיים בבית המחוקקים הישראלי.
כמובן שאי אפשר היה שלא לחשוב על כך שבזמן שיעל נקברת ואצולת הליברליזם מבכה אותה, הממשלה שלנו כוללת היום חומר אנושי שאיננו חסיד גדול של זכויות להט״ב ושבירת הסדר הישן של התא המשפחתי. ובכלל, לך תדבר על זכויות אדם כשיש לך 125 אנשים שכבר מעל חצי שנה נמצאים באפלת המנהרות ושאפילו את הזכות לראות את אור השמש לא מקבלים.
בהספדים ובמאמרים שלאחר לכתה הודגשה פעם אחר פעם קשיחותה, שהייתה לאחד ממאפייניה הבולטים. עם זאת יש לומר, בנימה אישית, שכל הקשיחות והעמידות התמוססו כשזה הגיע לחולשתה הגדולה - נכדיה. היא הייתה מסורה לנכדיה בצורה יוצאת דופן ומעוררת התפעלות. אפילו עם בלון חמצן שהלך איתה לכל מקום בשנותיה האחרונות וקושי מסוים לדבר, היא הייתה סופר־סבתא, והנכדים מילאו את עולמה, שהלך והצטמצם בשל מגבלות מחלת הריאות החסימתית שממנה סבלה.
ברמה האישית לא היינו כאלה קרובים היא ואני, וגם לא תמיד הסכמנו זה עם זה, אבל את טיפול השורש היסודי שעשתה יעל דיין לשמרנות הארץ־ישראלית יש להעלות על הכתב ולהוקיר. על הדרך שאותה סללה ופילסה הולכות כיום קהילות שלמות, וזה לא דבר שאפשר להגיד על כל אחד. למעשה, זה משהו שלא ניתן להגיד על 90% מחברי הכנסת שעברו במליאת הכנסת. יעל דיין לא הייתה מישהו שחלף על פני הפוליטיקה בלי להשאיר סימנים אחריו. יהי זכרה ברוך.